הדס נתן מציגה במונודרמה המרגשת שלה "בציפורני עצמי" בבימויה של שרון ויסברט את סיפור חייה המורכב וכולל התמודדות עם חמש שנים של אשפוזים פסיכיאטריים רבים בבית חולים וגם בבית, שאחריהם החליט הצוות בתחנה לבריאות הנפש שהיא צריכה להתאשפז. בהצגה שהוצגה השבוע במתנ"ס פסגות השבע בבית שמש צפו עשרות נשים. בסיום ההצגה נערך שיח של הדס נתן ושל הבימאית שרון ויסברט עם הקהל, ובמהלכו הפתיעה ראשת העיר בית שמש ד"ר עליזה בלוך, כשנכנסה לאולם ואמרה מילים מפרגנות להדס נתן ולהתמודדות המורכבת שלה.
אשפוזה של הדס נתן היה קשה, נמשך מעל שנה וכלל אשפוז מלא ואשפוז יום. כך בעלה מצא את עצמו עם שתי ילדות בנות שבע וארבע, עם אישה בבית החולים ותינוקת בבית של הוריה. "הוא היה חייב להמשיך ולעבוד כי מישהו צריך לפרנס. ללא ספק, המצב שלי השפיע על כל סביבתי הקרובה", היא אומרת.
הדס: "מנהל המחלקה בבית החולים הציע לי לעבור לטיפול פרטי שלו, ולאחר שעניתי בחיוב להצעתו אמר שאלך הביתה ואחזור עם תבשיל שהכנתי. נבהלתי כי הבית תיפקד אז על ידי עובדת פיליפינית שהייתה אצלנו במשך ארבע שנים ועל ידי מטפלת שהגיעה כל יום לדאוג לילדות. ידעתי שבעלי צריך לחגוג יום הולדת באותו היום והחלטתי להכין לו ארוחה זוגית. בהתחלה היה לי מפחיד להיכנס לסופרמרקט אחרי שנים שבהן לא עשיתי קניות, אבל בעלי היה מופתע מאוד מהארוחה שהכנתי לו. היה לנו ערב מקסים ביחד, ובסופו לקחתי דוגמיות ממה שהכנתי לבית החולים. זה היה הצעד הראשון בהחלמה שלי".
היא בת 54, תושבת בית שמש, אם לארבע בנות, שלוש מהן נשואות, ואחת בת 15, וסבתא לנכדה. אביה המנוח היה קצין משטרה בכיר ושימש בתפקידים ציבוריים בכירים כמו: סמנכ"ל משרד ראש הממשלה בקדנציה הראשונה של נתניהו וראש המועצה של אפרת. במשך שמונה חודשים טיפלו אביה, אמה ואחותה הקטנה של הדס בבתה התינוקת במהלך האשפוז שעברה הדס. אמה עסקה בתחומים אדמיניסטרטיבים. הדס רוקדת ריקודי עם ומשתתפת בחוג תיאטרון בתיאטרון פסיק.
הדס נולדה עם בעיית דיבור ועד קשיים בהתארגנות, התמצאות במרחב, קצב כללי איטי. קשיים אלו יצרו אתגרים חברתיים ולימודיים לא פשוטים. כשהייתה בכתה א' המורה חשבה שלא תצליח ללמוד בכיתה רגילה, אך אמה שראתה את היכולת הקוגניטיבית של בתה התנגדה לכך. בגיל תשע החליטו הוריה לעבור ליישוב בית חורון, שבו היו לה חוויות חלוציות כמו: הפסקות מים וחשמל, מקלחות בבסיס הצבאי הסמוך.
בגיל 14 עברו הוריה ליישוב אפרת שבגוש עציון. בתיכון למדה באולפנה לבנות בקרית ארבע וחוותה חוויות רבות, כולל תפילות בשבתות בחגים במערת המכפלה בחברון. לאחר שסבלה מבעיית דיבור עברה בגיל 17 ניתוח אף אוזן גרון, שסייע להגביר את ביטחונה העצמי. את התיכון סיימה עם בגרות מלאה והלכה לשירות לאומי ביישוב מעלה חבר שבדרום הר חברון. בקרית ארבע עבדה עם נערה עם הנמכה קוגנטיבית. לאחר השירות לאומי התקבלה ללימודי תואר ראשון בחינוך מיוחד וסוציולוגיה באוניברסיטת בר אילן.
הדס פגשה את בעלה צבר, שנולד עם לקות שמיעה קשה, לקראת סיום הלימודים של התואר הראשון באוניברסיטת בר אילן, ולאחר כמעט שנה החליטו להתחתן. הם נשואים כבר 30 שנה. בתחילת הזוגיות גרו בתל אביב בדירה שהייתה של בעלה. "ממש שנאתי את החיים בתל אביב בגלל תחושת הניכור וההמולה של העיר הגדולה. לאחר לידת בתי הגדולה, שלאחר מכן אובחנה על הרצף האוטיסטי, שמחתי מאוד מעצם הפיכתי לאמא. לאחר שלוש שנים ילדתי את בתי השנייה, וכשהיא הייתה בת קצת יותר מחודש עברנו לבית שמש במטרה להשתייך לקהילה הדתית-לאומית שבשכונת מגדל המים. ההשתייכות לקהילה משמעותית מאוד בשבילי – הקשר עם נשים נוספות, חברויות, תמיכה ואכפתיות האחד כלפי השני ומדי פעם פעילויות משותפות של הקהילה. בקהילה יש ועדת חסד שתפקידה לעזור למשפחות כשיש צורך – אם זה בלידות, באירועים מיוחדים וגם במצבי אבל או מחלה".
במהלך השנים התמודדה עם משברים נוספים, שבסופו של דבר העצימו וחיזקו אותה. "יום אחד הייתי על סף ביצוע מעשה אובדני לאחר שהרגשתי שכבר אין לי אף סיבה פנימית להמשיך לחיות. תוך כדי המצב התחילו מחשבות על טבעות של אנשים והסביבה שלי שייפגעו במידה ואתאבד, ובראשם בעלי ובנותיי. אמנם לא היה לי כוח להמשיך, אך לא יכולתי לפגוע בכול סביבתי ולכן החלטתי לעשות הכול כדי לשנות את המצב".
היא עברה קורס המכשיר אנשים שעברו משברים נפשיים ללוות אנשים אחרים הסובלים מקושי נפשי, ובסיומו החלה לעבוד כמדריכה שיקומית. בהמשך למדה בבית ספר לשיקום בקרית אונו קורס להתערבות מקדמת להפחתת סטיגמה עצמית. מאוחר יותר למדה באוניברסיטת חיפה תואר שני בחוג לבריאות נפש קהילתית המתמקד בשיקום בבריאות הנפש. לאחר מכן החלה לעבוד כמתאמת טיפול בדיור מוגן. "במסגרת העבודה אני פוגשת אנשים עם קשיים נפשיים, תומכת בהם ומקשרת בינם לבין שירותים שהם זכאים להם דרך סל שיקום. עבודה זו נוגעת לכל תחומי החיים של המתמודדים, ורוב הדיירים יודעים על ההתמודדותי הנפשית".
לדבריה, הרעיון של לעבוד על הצגה המבוססת על סיפור חייה קינן בה זמן רב. "ההצגה עברה מספר תהליכים עד שלפני כחמש שנים עלתה על הבמה בבימויה של רוחמה גמרמן בשיתוף שחקנית נוספת שגילמה דמויות נוספות. ההצגה הספיקה לעלות מספר פעמים עד שנעצרה בעקבות הקורונה. בהצגה שכעת אני עובדת עליה אני מגלמת את עצמי ואת כל הדמויות האחרות. במקביל, הפקתי הרצגה, שהיא הרצאה של סיפורי האישי שבה אני משלבת בהתאמה לקטע של הסיפור שהגעתי אליו קטעים מצולמים מההצגה המקורית בשיתוף שחקנית. בהמשך אני מתכוונת להפיק הרצגה, שבה אני הופכת בקטעים מסוימים של הסיפור ממרצה לשחקנית".
הסדנה שבנתה להפחתת סטיגמה עצמית מיועדת לקבוצות קטנות יחסית בהיקף של עד 15 איש, והיא מעבירה בה פעילות על סטיגמה כללית הקיימת בחברה על עדות או על בעלי מקצוע, עוברת לפעילות עם קלפים שעיצבה על מיתוסים הקשורים למחלות נפש מול העובדות המחקריות, ומספרת בתמציתיות את סיפורה האישי.
מזה כ-13 שנה היא פעילה בעמותת לשמ"ה שנוסדה ומופעלת על ידי מתמודדים הפועלים במישורים שונים על מנת להביא לשיפור, קידום, שילוב והעצמה של האנשים המתמודדים עם קשיים נפשיים בסביבתם הטבעית, כמו גם פיתוח שירותים מותאמים ומיוחדים למען אוכלוסייה זו. מזה שנתיים היא משמשת כיו"רית העמותה. לפני כן הגיעה במקרה ל'בנפשנו' שעסקה במתן מידע ובמענה טלפוני לפונים בשאלות בבריאות הנפש. היא הכירה אז את שולה בן-דעת אלפרוביץ, מהאקטיביסטים הראשונים בארץ בפניות של מתמודדים בבריאות הנפש, שסיפרה לה על לשמ"ה, וכך הצטרפה לפעילות העמותה ולוועד המנהל. לפני כשנתיים נבחרה כיו"רית.
הדס: "לשמ"ה עוסקת במספר תחומים, כשיש לה זרוע ביצועית וזרוע מדינית. עד כה היו שני פרויקטים שמומנו על ידי משרד הבריאות והג'ויינט: "בחזרה הביתה" – פרויקט שהתחיל להיטמע בקופות החולים ובמסגרתו מאושפזים העומדים להשתחרר מבית חולים מקבלים תמיכה בקליטה חזרה בקהילה. פרוייקט שני הוא: "עמיתים מומחים" – בבתי חולים במזור ובבאר שבע שבהם מתמודדים עובדים בתוך המחלקות הפסיכיאטריות, עוזרים למאושפזים בקליטה קלה יותר במחלקה ומגשרים בין הצוות למטופלים. בשנה הקרובה תתחיל קבוצת פעילים להרצות על סיפורם האישי באקדמיה לסטודנטים לעבודה סוציאלית. העמותה התחילה לפעול גם בגיל השלישי, שכמעט ואין תמיכה, מקומות ושירותים עבור בני ובנות גיל זה. העמותה פעילה בשיתוף ארגוני המשפחות כמו: עוצמה ומשפחות בריאות הנפש לשינוי המדיניות למיצוי זכויות".
לסיכום, מודה הדס כי התמודדותה אינה מסתיימת לעולם. "לפעמים אני נכנסת למשבר. אני עדיין במעקב פסיכיאטרי, לוקחת תרופות ומקבלת בעצמי שירותים של סל שיקום, אך כעת זה נעשה מנקודת מבט אחרת של יכולת תקווה עם משמעות".
מאת: יהורם גלילי
הוספת תגובה