היא עדיין מרגישה על גבה את צריבת המבטים של חבורת הגברים שיושבים במעגל, בכניסה לקיוסק שמעבר לכביש. היא לא רוצה להזדקק לעזרתם. עיניהם עקבו אחריה מרגע שהחנתה את רכבה לידם ובכל צעד שעשתה בדרכה אל הבניין הרעוע הזה. אולי זו השמלה המתנפנפת שלה שעולה גבוה מדי מעל הברכיים. אולי זו הופעתה שנראה בבירור שאינה קשורה למקום העייף הזה. אולי פשוט משעמם להם ואין משהו טוב יותר לעשות. כבר שבועיים שכולם ספונים בבתים, צמודים לחדשות המלחמה, חרדים לפספס את רעש האזעקות, את ירי הטילים מעל ראשיהם.
היא מטפסת לקומה השנייה. מקווה למצוא בדרך מראה, אפילו שבורה. משהו שתוכל להביט דרכו לבדוק אם האודם לא נמרח, אם לא דבק בה אבק מהמדרגות. כמובן שאין כאן זכר אפילו לשבר של ראי. היא יכולה להבין. אף אחד אינו רוצה להביט על עצמו בתוך האפלוליות הזאת. עדיף לא להסתכל. דלת הכניסה לדירה הימנית פתוחה כאילו ממתינה רק לה, מזמינה אותה להיכנס.
מסדרון ארוך מוביל אותה לחדר ריק. לעקביה הנוקשים על הרצפה נוסף רעש של הד. היא ממשיכה לצעוד, שומעת את ליבה פועם במרץ בתוך החזה, לא יודעת להחליט אם זה ממאמץ הטיפוס או מהדממה שבבית. בחדר ריק נוסף שנראה כמו המטבח, יש צינורות שבוקעים מהקיר, ממתינים שיחברו אותם למים או לגז. קירות הכניסה כבר צבועים בלבן אבל כאן במטבח הם עדיין עירומים. היא דווקא אוהבת את מראה הבטון החשוף, לפני שיתלבש בשכבת צבע או חרסינה צבעונית. באדריכלות קוראים לסגנון הזה "ברוטליזם". הברוטליות הזו נוסכת בה שלווה. היא מעדיפה את הטיפוסים הגלויים, אלו שאינם מתייפייפים או מסתתרים מאחורי מסיכות.
משיכה חזקה בשיערה מאלצת אותה לכופף את צווארה לאחור, להביט מעלה, היישר אל תוך עיניו השחורות שמחייכות אליה. אני שמח שמצאת את הדרך הוא לוחש אליה. מילותיו רכות, מחממות את צווארה, מרגיעות את הפחד מהופעתו הפתאומית, אך ידו אינה מרפה מאחיזתה בשערותיה. היא מתרוממת אל קצות האצבעות להרגיש את טעם שפתיו. הנשיקה שלו חזקה, רעבה, מספרת את געגועיו. מי זוכר שלפני רגע היא חיפשה מראה להסתדר בה. היא עוד לא הספיקה לומר לו שלום וכבר הוא פרע את התסרוקת ומרח את האודם שקנתה רק אתמול, בצבע פריחת הדובדבן.
"תכירי", הוא אומר לה, "זה הארמון שלנו לשעה הקרובה". היא מעיפה מבט במדיו המאובקים, בזיפי הזקן שהתארכו משבוע של שהות אי שם במקומות בהם הפגזים רועמים. היא מריחה את הזיעה על גופו אבל הריח משכר אותה כמו בושם שמיימי. חופשה קצרה מהמילואים, הודעת וואטספ עם המילה "בואי!" והיא כבר ביטלה מיד את כל התכניות, ורצה אל הכתובת ששלח אליה. הוא התגייס בצו 8 והיא מגוייסת אליו, למענו. "תראי את החדר שהכנתי לנו." הוא לא ממתין לתשובתה. ידו שעל עורפה מכוונת אותה אל המדרגות שעד עתה היא לא הבחינה בקיומן. כמו בובה הוא מכוון את גופה, מוביל אותה לפניו אל הקומה השניה. הקומה הזו נראית כאילו אינה מתאימה לבניין שהיא שוכנת עליו. מרפסת גדולה לבנה משקיפה אל גגות מפוייחים עמוסים בדודי שמש שפעם בימים טובים היו גם הם לבנים. הוא נעמד מאחוריה, מספר לה על השכונה הזו שאז בימי ילדותו, נראתה לו המקום הקסום ביותר בעולם והסיפור באמת מרתק, אבל היא מתקשה להתרכז בפרטים כי באותה עת ידיו נשלחות אל מתחת לשמלתה, מלטפות את ישבנה, שולחות אצבעות בוחנות אל תחתוני החוטיני הדקים שלבשה במיוחד בשבילו. היא מרגישה את הדופק פועם באלף נקודות בתוך הגוף שלה. הניחי את התיק שלך, הוא מורה לה. אין שם שולחן, כסא, בודאי גם לא מתלה. היא מתכופפת להניח את התיק על הרצפה ובאותו רגע ממש מרגישה את שמלתה מופשלת מגופה. השתגעת? היא צוחקת אליו, יכולים לראות אותנו. זה בדיוק מה שאני רוצה הוא עונה. שכל השכנים יראו אותך ככה, עירומה. שיקנאו בי על מה שאני עומד לקבל.
הוא עדיין מאחוריה, פותח כעת את חזייתה, משחרר את שדיה לחפשי וחופן אותם בידיו. היא עוצמת את עיניה, ראשה שעון על כתפו, מתמכרת למגע אצבעותיו שמעבירות זרמים של חשמל בגופה. לא אכפת לה כעת מי מסתכל, מה יחשבו עליה, היא רק רוצה שהידיים האלה ימשיכו לגעת בה. ככה בדיוק. אחחחח צביטה חזקה בפטמה הימנית מחזירה אותה באחת אל המציאות. גופה מתכווץ, עיניה נפקחות באחת, מחפשות את מבטו אבל הוא אינו מניח לה להסתובב. לא לצעוק הוא צוחק אליה, את תבהילי את השכנים, הם עלולים לחשוב שחדר לכאן מחבל. אני רוצה שתספגי היום כאב בשבילי. אצבעותיו שוב מתהדקות סביב פטמתה, שולחות גלים של כאב בכל הגוף. היא נושכת שפתיים לעצור את הצעקה. תסכימי ? הוא שואל כשאחיזתו מתחזקת, אני רוצה לשמוע את התשובה שלך. ידה נשלחת אליו מעצמה, כמו כדי להזיז אותו מאליה, אבל היא נעצרת באוויר, זוכרת את ההוראות שהוא לחש באוזנה אז במפגש הראשון.
לרכישת מוצרי אהבה בהנחה לגולשי מוקסיני להזין את קוד ההטבה – mokasini10
גם כשכואב, אסור להזיז את ידו. רק להיצמד אליו, להתחבר לכאב, להתענג עליו. היא מנסה לשאוף ולנשוף אוויר כמו שהוא לימד אותה. זה לא עוזר אבל ככל שהוא לוחץ חזק יותר היא מרגישה גלים של עונג מתפשטים בתוכה, זו התענגות על כך שהיא מצליחה עבורו, עבור האדון שלה, לספק אותו, לעמוד באתגרים שהוא מציב לה, כן, אני אספוג! היא צועקת אליו. כל הכבוד ילדה טובה שלי, ידו מרפה ממנה באחת ושפתיו שוב רכות אליה. בואי לחדר שלנו הוא מורה לה. היא צועדת אחריו לממ"ד. הוא עדיין במדי הצבא שלו עם הדרגות לכתפיו, נראה כמו מפקד בקרב. והיא, חיילת על עקבים, לבושה בחוטיני עם הרשת. בגדיה נותרו על רצפת המרפסת אבל את התיק היא לוקחת איתה. הם נכנסים אל חדר הממ"ד. תראי הוא מצביע על המחצלת שפרושה על רצפת החדר, הכנתי לנו ערכת פיקניק עם שתיה וחטיפים כך שאפילו אם תתפוס אותנו אזעקה, הוא מגחך, נוכל להמשיך בשלנו ולהיות מוגנים.
הבאתי לנו גם יין, היא אומרת, שנוסיף קצת חגיגיות למפגש. אם את רוצה חגיגי, את יודעת איך אני אוהב את היין שלי. היא לא זקוקה להסברים נוספים. בן רגע היא יורדת על ברכיה. מוציאה מתוך התיק את בקבוק היין שהחביאה בו ואת הכוסות החד פעמיות. מוזגת מעט לכל כוס. היא מרימה את הכוס בפיה. שיניה אוחזות בשולי הכוס וגופה מתרומם אליו, אל האדון שלה.
כן, היא יודעת איך זה נראה לצופה מהצד. גם לה זה נשמע מוזר כשהוא סיפר לה על כך לראשונה. על עולם השליטה שהוא מכנה אותו עולם של פלאות. אבל היא לא צופה מהצד. היא חלק מהסיטואציה, שחקנית מרכזית במשחק הזה שהיא נהנית כל כך להתמסר אליו. להתמסר לתשוקה, לעונג, לכאב, ולאיש האחד שבעשר אצבעותיו יחליט מה מהם היא תחווה בכל רגע נתון. היא עדיין ישובה על ברכיה, לרגליו, בעת שהוא לוגם מהיין. אצבעותיה נשלחות אל חגורת מכנסיו, פותחות אותה במהירות, משחררות את הרוכסן, היא מרגישה את אדי החום שעולים אליה מתחת תחתוניו ואת הנוזלים שמתפשטים בין רגליה למראה איברו הזקור שנגלה אליה במלוא הדרו.
הלשון כבר יוצאת מעצמה מתוך פיה, מתחננת לטעום אותו, ללקק אבל עוד לא. היא נהנית מהעינוי שבהמתנה. היא לוקחת את כוס היין שלה בידה הימנית ומכניסה שתי אצבעות לתוכה, אוספת כמה טיפות מהנוזל האדום ומרטיבה בהן את האיבר הזה שנראה כאילו רוקד למגעה. הטיפות נוזלות ממנו והיא אוספת אותן אל תוך פיה, לא מצליחה עוד להתאפק ובבת אחת עוטפת את כולו בין שפתיה, מפתלת סביבו את לשונה דוחפת אותו יותר ויותר עמוק לתוכה עד שתחוש את המחנק של נקודת הקצה. היא אוהבת לפקוח עיניים ברגע הזה בדיוק, להביט על האדון שלה. על ראשו שמורם למעלה, עיניו עצומות והוא מתמסר כולו לעינוגי הפה. עכשיו היא זו ששולטת בו בלהטוטי לשונה.
הוא לא נותן לה להגיע לסיפוק. לא כל כך מהר. הנה ידיו שוב תופסות אחיזה בשערה, כמו רתמה של סוס, הוא מרחיק אותה ממנו, חוזר לקחת פיקוד. "התגעגעת לזין שלך?" הוא מחייך מעליה, "אם תתנהגי יפה, תקבלי אותו שוב עוד מעט. כעת שכבי על הגב" הוא מורה לה. היא נשכבת תחתיו, רגליה נפשקות מאליהן, קוראות לו לבוא ביניהן, להתחבר אליה גוף אל גוף. הוא מתפשט ממדיו ונשכב לידה, ראשו בין רגליה, ידיו מפשילות את תחתוניה. תראי לי אותך, הוא דורש, אני רוצה לראות אותך מבפנים. רגליה פשוקות, נפשה וגופה פתוחים לפניו. היא עוצמת את עיניה, מתמכרת לגלי העונג בעת שלשונו ואצבעותיו מלקקות, חופרות בתוכה, מרטיטות את הגוף בנקודות נסתרות שלא ידעה על קיומן, מוציא מתוכה זעקות תשוקה בלתי נשלטות. היא מנסה להתרחק, להחזיר את גופה לשליטה אבל הוא לא מניח לה. ידו האחת אוחזת באגנה, מרתקת אותה אליו, ידו השניה עמוק בתוכה. נראה שהוא מכיר את הגוף שלה יותר ממנה עצמה. חיוך של שביעות רצון נמתח על פניו למראה הנוזל שפורץ בין רגליה, כמו מנחת תודה לאיש שניגן עליה כך.
הוא נשכב על גבו, מניח לה לטפס עליו. היא מתלבטת לרגע אם מעדיפה להרגיש את איברו בתוך פיה או בין רגליה. מחליטה לא לוותר על אף אפשרות. מציצה קצרה להרגיש את טעמו עם הלשון, עד קצה הגרון וכבר היא לא מתאפקת, מרימה אליו את ישבנה, מכניסה אותו פנימה, שימלא אותה מבפנים. כמו ילדה שרצה בין מתקני הלונה פארק, היא רוצה להינות מכל האפשרויות. כעת היא על הקרוסלה, רוכבת על סוס הפרא שלה, שערה פרוע, גופה מתמסר לתנועה. ידיו מצליפות בישבה, מגדילות את אקסטזת התשוקה, את הריחוף. התודעה שלה מרוכזת כולה באותה נקודה שבה הגופים שלהם מתחככים, מייצרים גיצים של עונג. האורגזמה מתפרצת מתוכה באחת. מעיפה אותה גבוה מעל תקרת הממד ובבת אחת מרפה את גופה כליל. היא לא מסוגלת לדבר, רק פרצי צחוק בלתי נשלט שבוקעים מתוכה, מעידים על מה שהתרחש כאן עכשיו. הוא נושק ברוך לשפתיה, מניח לה להישכב לצידו, על בטנה. ידיו מלטפות את גופה בנגיעות ארוכות.
לרכישת מוצרי אהבה בהנחה לגולשי מוקסיני להזין את קוד ההטבה – mokasini10
כמו מרגיעות אותו מהסערה. אט אט מתרכזות ידיו בישבנה. מלטפות, טופחות, מאדימות את פניו. הכאב מקפיץ ומענג אותה. ישבנה עולה קלות, מתמסר למגעו. הוא עולה מעליה, היא מרגישה את משקל גופו על שלה, ידיו שאוחזות בה, מצמידות אותה עוד אליו, ואז, אין דרך אחרת לתאר את זה, תחושת החרב שמפלחת אותה, זעקת הכאב שנמלטת מפיה נלווית לאיברו שנדחף אל מעמקי ישבנה. הכאב מרתק אותה למקום. היא מתקשה לנשום. "את זוכרת את מילת הביטחון ?" הוא לוחש לה, "את רוצה לומר אותה כעת? כדברא. זו המילה שלך." היא שותקת. "את רוצה שאמשיך?" הוא שואל. גופו צמוד אליה מאחור, ידו מלטפת את פניה. הוא מתנועע קלות בתוכה. תנועות קטנות שמרגיעות את כאב ההפתעה. ככל שגופה מתרפה היא מרגישה שוב עונג מתפשט בתוכה. עכשיו היא רק רוצה שימשיך. עוד. עוד. תנועותיו קצובות, הולכות ומתחזקות. היא כואבת. מתענגת. משתוקקת. צועקת. כעת גם הוא צועק את פורקן שלו, ממלא אותה בנוזל לבן של תאווה שבאה על סיפוקה.
קולות האזעקה שמייבבת מוצאים אותם עירומים על המחצלת, חולקים חטיף שוקולד ומקנחים בשאריות היין. המציאות היתה נדיבה אליהם. כעת היא קוראת לו לחזור למדים המאובקים, קוראת לה לחזור לחרדות הקיום. הפיקניק הסתיים. חוזרים למלחמה.
ג'ני ברק, מרצה וסופרת, מחברת הספר "משחקי בגידה" ומשדרת את הפודקאסט "ג'ני ואילן ברק מדברים זוגיות". למידע נוסף ולקריאת סיפורים נוספים מפרי עטה: https://www.jennybarak.co.il/
לרכישת מוצרי אהבה בהנחה לגולשי מוקסיני להזין את קוד ההטבה – mokasini10
הוספת תגובה