שקית ניילון היא הסממן המובהק של חברתנו הצרכנית. היא מתגלגלת זה זמן די רב, במישורי התרבות הנאו-קפיטליסטית הפרועה שלנו. למרות שהיא מוגדרת כמפגע סביבתי אנו מוצאים את עצמנו שוב ושוב משתמשים בה, נושאים אותה עמנו ומאחסנים אותה, במגירה תחתונה במטבח או במתקן מיוחד לשקיות שקנינו באיקאה.
שקית הניילון היא המכל השלם, הגמיש, של רצונותינו המדומים ושל הרגעים שבהם אנו מממשים את זכות הרכישה הלא מחייבת שלנו.
בתערוכה פישביין מתבונן בשקיות בגלגוליהן השונים. מנוטרלות מתפקידן במרחב הצרכני, כשהרוח מנפחת אותן על רקע פסי התיל והרקיע, הן הופכות ליצירות כמעט מופשטות.
בקפליהן הלבנים-שקופים ובאוויר הכחלחל המפסל אותן הן מזכירות, בחלק מן התצלומים, את קפלי השיש האלמותיים שאנו מוצאים בפסלים מהתקופה הקלסית. מראה האובייקט המופיע במרכז התצלום על רקע הקווים המקבילים, והצבעים הכחולים-לבנים, מזכירים לנו את דגל המדינה.
בקלות אנו נסחפים אחרי ה"דגלאיזם" – המיתוס והאידאל המובטחים במראות כאלה. אך ההיקסמות מסתיימת כאשר אנו מגלים בתצלומים הבאים, כי מהשקית נותרו רק מספר קווצות פלסטיק מסובכות בתיל. שוב מתברר לנו כי בחרנו באסתטיקה צרכנית, מזון מהיר, או אפילו לא מזון אלא אריזה בלבד.
סדרת תצלומי השקיות מובילה לעבודת וידיאו שבה זוג נעליים תלויות מחליף את השקית שנסחפה ברוח. כאן האובייקט המרכזי על הרקע הכחול-לבן הופך למלבוש אדם. אך כפי שמרמזות הנעליים הריקות זהו אדם חסר, כזה שאיננו יכול להסיק דבר לגבי היותו אדם בעודו ניצב אל מול הנוף הכחול-לבן שבו הוא מתקיים.
כל מה שנותר לו, כמוצא אחרון, הוא "לתלות את הנעליים", כלומר: לפרוש, לוותר, לא לחשוב על דבר, ודאי שלא על מה שהוא באמת רוצה, ולמה הוא מוכן להתחייב לאורך זמן בעבור המפעל המגודר הקרוי "מדינת ישראל".
דורון פישביין הינו בוגר האקדמיה לאמנות בצלאל והפקולטה לפיסיקה בטכניון. הציג ואצר בתערוכות יחיד ובתערוכות קבוצתיות בישראל ובעולם. תהליכי היצירה שלו עוסקים באפיון המרחב המזרח-תיכוני, תוך ייצוג של פירוק מנגנונים תרבותיים.
אוצרת התערוכה: הדס וייס – פלד
הפתיחה: ביום חמישי 22 באוקטובר בשעה 17:00 בזום
התערוכה תתקיים עד 31.12.20
התערוכה היא שיתוף פעולה עם "ידיעות אמריקה" ולפתיחה יוזמנו הקוראים הישראלים
הוספת תגובה