יום פתיחת המוזאון (יום חמישי) לקהל הרחב. לאחר שנה פלוס של קורונה, בהן נסגרו כל מוסדות התרבות והאמנות – האווירה באירוע הייתה חגיגית ושמחה במיוחד. התזמורת, הדוברים המברכים, ודבריו של אוצר התערוכה.
עבור שוחרי אמנות, ניתן לדמות זאת לנשימה ראשונה של תינוק שאך זה נולד. במשך חודשים ארוכים של סגר ובידוד שבסופם אתגר של מגורים בעיר מעורבת, בה, כמו בכל הארץ, התחוללו מהומות של פלסטינים אזרחי ישראל – במקביל למלחמה מול הטילים מעזה ואיום טילים מגבול הצפון. המפגש המשותף והמרגש כלל את כל העדות, התרבויות והדתות המאפיינים את ישראל בכלל ואת חיפה בפרט. הקהל שגדש את החצר היה מגוון. ותיקים מאד, גיל ביניים, צעירים ואפילו כמה ילדים. דוברי ערבית או עברית, עולים וילידי הארץ, דתיים וחילונים, נשים וגברים, מכל העדות והדתות.
אויר הערב הקריר עם ריח ים, ליטף את האורחים הרבים שהתכנסו בחצר המוזיאון להרמת כוסית, ופירות באירוע ההשקה. קונצרט חי, אנשים אמיתיים, שעומדים ומנגנים, לא דרך מסכים – היווה בריזה תרבותית נוספת.
הכל כמו המתין לרגע אחד ומיוחד של הקריאה לנוכחים להכנס לתערוכה – לאט, במתינות…
כולם דהרו במהירות שיא!
גלים גלים עלו האורחים על מדרגות האבן של הבניין היפהפה של מוזיאון חיפה, שנבנה בשנות ה – 20 של המאה הקודמת, כבית ספר. המוזיאון עצמו שנולד באוקטובר 1951 – עבר למבנה בשנת 1978 והפך למוזיאון חיפה לאמנות. הבניין הקסום ברחוב שבתאי לוי 26, לרגע כמו חזר לימות בית הספר – כאילו שוב ילדים שועטים במסדרונות ובגרמי המדרגות העמוסים. אותה שמחה, אותה חיוניות, אותה שובבות. מה ששנה ארוכה ובודדה של קורונה וסגר בבתים מוציאה מאנשים. את מיטבם!
את כל קורותיו תוכלו למצוא באתר המוזיאון, מומלץ להיכנס. אך אין כמו מראה עיניים וחוויה חושנית של חדר אחרי חדר, קומה אחר קומה, הכל מדיף ניחוח אמנות רב גונית בסגנונות שונים ומרתקים. אמנים מכל הקשת האנושית של חיפה וסביבותיה. ציור מופשט או מוגדר, בעפרונות, בפחם, בצבעי גואש או מים או אקריליק, בצילום, בפיסול, באריגה על מסמרים, בחריטה בעץ, בעיצוב בבד, באור או בחושך כמעט מלא, למבוגרים ולילדים. הכל כמו מבקש לגעת בנשמה וללטף אותה בסיפורים אישיים מרתקים. כל תמונה, פסל או מיצג – מגלמים בתוכם סיפור אנושי מרגש של אנשים שנולדו בסוף המאה ה – 19 ודרך המאה ה- 20 ועד ימינו בעשור השני של המאה ה-21. פסיפס אנושי מרהיב. רובו ככולו נוגע בעיר חיפה ובסביבותיה.
מודה כי בסוף היום הארוך הזה, בו התרבו הפלאות בזה אחר זה, הלכתי לישון עייפה, גדושה, מלאה ואפילו מוצפת, ביופי אנושי עוצר נשימה. זה שחי וזה שנשקף מהתמונות ומיצגי האמנות.
סיפורון מייצג בנימה אישית:
רוני, אשה מדהימה שישבה לידנו בחצר, לפני שהאירוע החל, ציינה שהיא מאד אוהבת אמנות ומוזיקה ומגיעה לכל האירועים. שאלתי אותה הרבה עליה והיא ענתה. אך אז, להפתעתי היא פנתה ושאלה אותי "ובאיזו אמנות את עוסקת"? שמעתי את עצמי עונה לה בלי היסוס: "באמנות בני האדם". מעולם קודם לכן לא הגדרתי את עצמי כאמנית. אמש נולדה אמנית חדשה במהותי. תודה!
הוספת תגובה