הערב התקיים מתוך מודעות לשבר, שכולנו חווינו ועדיין חווים ומתוך ההכרה בחשיבות היכולת לאחוז במקומות המאפשרים לנפש להתגבר ואיך האומנות בכל צורותיה מעניקה משמעות, יכולת להמשיך, וריפוי.
מיכל פרי בדברי הפתיחה דיברה על החיבור האורגני והמתבקש שקיים בין אומנות ויזואלית לשירה, אותה תיארה כאומנות המילים. החיבור בין צורה קו כתם וצבע בציור, לבין מילים מטפורות מצלול מקצב חריזה ועוד בשירה. תנועת המכחול והכתם היא תנועת המילים והשורות, וסיכמה: "שיר הוא כמו ציור במילים. החוויה מציור היא מיידית, משוררים עובדים קשה לבחור את המילים המדויקות, ולזכך את השורות כדי לייצר את החוויה התמציתית הזו, שבהתרשמות המיידית שבה היא דומה ומזכירה את החוויה מציור".
>>>ראיון אישי עם מרמרייד מור הישראלית מור ברזני בת הים סיפור מהאגדות
מיכל פרי הזכירה את אירוע הארט-פואטרי, שאמור היה להתקיים ב-8.10 ובוטל. "בשביעי לאוקטובר, כולנו התעוררנו לעולם אחר", אמרה, "ועדיין, לצערנו חצי שנה אחרי, המלחמה וכאביה לא מראים סימני סיום, וזו הסיבה שבחרנו להתמקד הערב – לא בטראומה ולא בחוויות הקשות – אלא בריפוי – במקום המרכך – במקום המאפשר לחיים להמשיך, המקום של 'בוחרים אומנות – בוחרים אהבה' – ואנחנו הערב בוחרים גם בשירה", הוסיפה.
אחרי מיכל עלה שוקי גוטמן שתיאר את השירה כדם שזורם בגוף הרוחני שלנו. הוא דיבר על הקשר בין שירה לאומנות, והביא ציטטה של הצייר הידוע רוברט מקסאוול, המצייר בסגנון המופשט האמריקאי וידוע בבדיו הענקיים: "המכחול עושה מה שעליו לעשות ויגיע באקראי למה שאדם לא יוכל לעשות לעולם". "המשפט הזה מבחינתי", אמר גוטמן, "מדבר גם על שירה, כי יש בשירה סוג של הוויה הנוצרת באקראי, בספונטניות ושאינה אישית, נובעת מתוך תנועת המחשבה של המשורר (כמו תנועת המכחול של הצייר) ומייצרת מחווה ומשמעות שלעולם המשורר לא היה יכול באופן מודע ומתוכנן לחשוב עליה".
"דרך המילים", הוסיף שוקי, "מבטא המשורר מסע. מסע אישי שהוא גם המסע של כל אחד, של החברה, ושל כולנו".
ציפי שחרור, משוררת, סופרת ועורכת, דיברה על השירה כחומר גמיש, "שהיכן שמניחים אותו הוא מסתדר ומקבל את הטעם של אותו הדבר, כמו גבינת מוצרלה. אם זה אומנות, אם זה ריקוד, אם זה מוסיקה, השירה מסתדרת עם כל דבר". שחרור הקריאה שני שירים מתוך ספרה "שיריפוי", ספר שירה שהפך גם לכלי מרפא אמרה, מאז שיצא לאור.
ראובן שבת, משורר, עורך ומוציא לאור קרא שני שירים הקשורים להוויה הישראלית שאותה תיאר ככאובה. חגית בת-אליעזר, משוררת, עורכת ומבקרת ספרותית, קראה שני שירים ובהם השיר "אהבת החיים", אלגוריה לעולם הספרות שמלמד שלא "מעלים בחכה" אומנות, ואומנות היא תערובת של רצון טוב והזדהות.
יהורם גלילי הקריא שיר מתוך ספרו "פוטו מלחמה", שלאחרונה יצא במהדורה מחודשת, שבו שילב כמה שירים הקשורים למאורעות אוקטובר האחרונים ומתוך ספרו שבכתובים "גלי חלומותי". ורדה שפין גרוס הקריאה שירה המדברת על כוח היחיד לעלות ולהתעלות מתוך ספרה "פרפר הגבס". יחיאל לוי הקריא שיר שחיבר במיוחד לערב הארט-פואטרי ושיר נוסף מתוך ספרו החדש "טנאדם". נטע דריטר, אומנית ספוקן המריצה מופע ספוקן בתיאטרון תמונע כבר למעלה משנה, ריתקה את הקהל במופע ספוקן שנון ומעורר. את הערב סגרו מנחי הערב, שוקי גוטמן שהקריא שני שירים מתוך ספרו "פחד הגבהים של הפינגווינים", ספר השירה השישי שלו, ומיכל פרי שהקריאה את "פריחת הצאלון" מתוך ספרה החדש "מרחב זמן שאבד".
זה היה ערב מרתק ומהנה, ערב שירה המזרים את עולם השירה לתוך המציאות הישראלית הכאובה והכאוטית, אך מרומם כמו שכל אומנות טובה יודעת לעשות.
מאת יהורם גלילי
הוספת תגובה