עמוד הבית » ראיון אישי ומיוחד עם הסופרת גל קוסטוריצה

ראיון אישי ומיוחד עם הסופרת גל קוסטוריצה

גל קוסטוריצה,צילום: שני רייך
גל קוסטוריצה היא אחת הכותבות המיוחדות כיום שפועלות בארץ. ספרה הרביעי "בעיר המשפחות" רואה עתה אור וחושף נדבך נוסף בגוף עבודותיה הספרותי שנושק למוזיקה. הספרות כמופע מרהיב

גל קוסטוריצה היא אחת הסופרות הישראליות המיוחדות שעובדות כיום בישראל. ספרה הרביעי, "בעיר המשפחות" ראה זה עתה אור בהוצאת "עברית". מדובר בכותבת חרוצה במיוחד, אך למרות שהיא מגדירה עצמה קונפורמיסטית, אורח חייה עלול להיראות מעט יוצא דופן. אין לה ילדים, היא אינה חולקת מגורים עם בן הזוג, היא עובדת כעצמאית בכמה מקומות במקביל, ומתפרנסת משני תחומים: כעורכת וכמדריכת פילאטיס.

"העיסוק בטקסטים מחייב אותי להיות מהודקת ומדויקת, לשמור את המחשבה פתוחה ואת האגו שקט ולא מגויס", מספרת קוסטוריצה. "המודעות הגופנית בכלל והפילאטיס בפרט שומרים אותי סביב שִדרה. אני יודעת את הגבולות שלי – היכן אני מתחילה והיכן אני נגמרת; אני מודעת ליכולות שלי ועד כמה אני יכולה למתוח אותן; אני יודעת מתי מתחיל קושי או מאבק, ואני יודעת מתי לנשום ולהרפות ומתי להיעזר במשאבים אחרים ולהתאמץ עוד כדי לגדול. הפילאטיס הוא רוח וגוף. המודעות שהוא יוצר בגוף עזרה לי לחזק את הרוח ולא ללכת לעצמי לאיבוד בתקופה קשה. את זה אני בהחלט רוצה לנצור".

צילום:שני רייך

קוסטוריצה נולדה בבאר שבע בינואר 1968, אחרי השנה הכי חשובה ברוק הפסיכדלי ולפני ההופעה על הגג ופירוק הביטלס. "באר שבע היא לא לונדון, אבל מבחינה תרבותית וחברתית בשנות השבעים ועד שעזבתי את העיר בסוף שנות השמונים, הייתי מוקפת באנשים יצירתיים ובעיקר בהרבה מוזיקה. הכישרון שלי הוא עריכה וביטוי מילולי ולא מוזיקלי, אבל בכתיבה שלי אני מחפשת צלילים, וכשאני כותבת או עורכת אני מנסה להעביר משמעות ורגש גם מתוך מקצב ומבנה".

כל ארבעת הספרים שפרסמה עד כה עוסקים במשמעות, בשייכות ובשורש. הם ממוקמים על רצף שמייצג מוקדים שונים גם בחשיבה וגם בחוויה שלה לאורך השנים. "לבד באוקיינוס" (ספרית מעריב, 2009) עוסק באדם הבודד. הוא משלב דוקו ופיקציה. "נדרשו לי שנה וחמישה חודשים עד שהרגשתי שאני יכולה לבטא בשמו של סלבה קורילוב מילה כתובה ראשונה", היא מתוודה.

"שותפות מותנית" (עמדה-דגש, 2009) עוסק בניסיון למצוא ערוץ לזוגיות בכרך. זו אסופה של סיפורים קצרים שמציצים לעולמות של דמויות צעירות, לרוב אנונימיות, שנטמעות ב"פקק של חמש", מבקשות לברר על רקע "האנטנות והדוודים" את הנוף הפנימי, המסוכסך, ודווקא מתוכו לגשש את הדרך הביתה.

קוסטוריצה פרונט קטן

"מהגרת" (עמדה, 2013) הוא אסופת שירים. הספר עוסק בריסוק של זהות נשית בתוך קשר זוגי לאחר הגירה פיזית ורגשית, ובניסיון לבנות זהות איתנה ולא-תלויה – לא במקום ולא בזמן. וכשהגיאוגרפיה והזמן מאבדים מחשיבותם, מגיע מקומו של ספרה החדש, "בעיר המשפחות", שעוסק באדם כחלק מתא משפחתי. אחד הטיעונים שמובלעים בו הוא שרק מתוך בירור של נדבכי הביוגרפיה מתחילה להירפא תחושת התלישות, ורק כשבמהגרת נובט שורש, היא יכולה להיאסף אל הזוגיות, אל האהבה, ולהתמודד עם מורכבותה וגוֹניה.

מדוע את מתעדת את חייך?

"גם בשנים רחוקות ובודדות, שבהן כתבתי יומן אישי, לא תיעדתי את חיי לשם תיעוד. החוויה שלי אינה חוויה של תיעוד, ותיעוד אינו המטרה. כתבתי כדי שאוכל להתבונן. כמו חוקרת שמלקטת נתונים במחקר מעבדה או במחקר שטח אספתי דטה (data), ניסיתי לבנות ממנו מודלים או תרשימי זרימה שיעזרו לי להבין קשרים בין משתנים, ומתוך כך לדעת מה עלי לשנות ואיפה. וכן, היה לי חשוב לשנות אפילו שזה כאב; היה לי חשוב לפרק ולעקור – התניות, הרגלים וקשרים, ולחווט אחרת את המוח וממנו את חיי. כל זאת למען מטרה אחת – להצליח להימצא בקשר בריא, יציב ונוסך ביטחון – חוויה שונה מזו שהכרתי בבית. חוויה הכרחית להיותי".

"בעיר המשפחות" משלב פרוזה ושירה. מה את מוצאת בשילוב הזה?

"מבנה הוא חלק מרכזי ביצירה שלי. הוא המסגרת, המשמעת, והוא זה ששומר עלי, מעניק לי חופש יצירתי בין הגבולות. הן כעורכת והן כיוצרת המבנים אצלי מכתיבים את עצמם מתוך אופי החומרים ולמען המטרה. 'בעיר המשפחות' החל כזנב של 'מהגרת', ולכן טבעי היה שהוא החל בשפה של 'מהגרת' – שירה. אבל המציאות, החוויה והקצב הפנימי השתנו ושינו מקצב ודרך ביטוי, וכך קרה שלצד השירים נכתבו תכנים שלא בהכרח מתמיינים לז'אנר אחד. אני מודעת היטב להסתייגות כלפי שילוב ז'אנרים. אבל אם רעיון של עבודה, במקרה זה ספר, הוא להעביר הוויה של משפחה שבורה, של חוסר תקשורת ושל ניסיון למצוא שורש, נראה לי רק טבעי שהמבנה ייתן לזה ביטוי. אני מאוד רוצה שמבנה ידבר גם בלי תוכן. ככה זה במוזיקה, באמנות פלסטית. אני אמנם כותבת מילים, אבל גם אילו לא אני כתבתי את 'בעיר  המשפחות' הייתי מבינה שעלי להתבונן עליו מחוץ לגבולות הז'אנר, כאילו היה תערוכה, מיצג או מחזמר".

 

כעורכת ספרות, איך היית ממליצה לגשת לכתיבה על חיים אישיים? איך לעבד חיים באמצעות ספרות?

"וואו. קשה לי לענות כי לא באמת תכננתי לכתוב על חיים אישיים. ובכל זאת – בעיניי כתיבה, כל כתיבה, מחייבת קודם כול יושר לב, אפילו מידת מה של חרדת קודש. שנים נהגתי לצטט לכותבים משפט של אחד העם: 'סלסלו את המחשבה והיא תרומם את הלשון'. בשנים האחרונות, עם ניסיון הגיל וניסיון הכתיבה, אני מודעת לעוד רובדי עומק של כתיבה; נראה לי שסופסוף אני מבינה משפט שקראתי בספר 'פתאום אהבה' של אהרון אפלפלד (כתר, 2003). אני לא זוכרת את הציטוט, אבל רוח הדברים היא שכתיבה מחייבת חיבור לשורשים – שורשיו של אדם, שורשיו של עם".

את לא חשה שיש מחיר לחשיפה?

"לחשיפה יש מחיר יקר, ולא הייתי יכולה לשלם אותו. אבל יצירה חשופה אינה שוות ערך לחשיפה. יצירה חשופה היא אמנות".

לרכישה:http://www.gal-k.com/

מאת: מאיה גז