אינטימיות

סיפור קצר מאת דרור שגב

מבטה של יערה היה נעוץ בעקשנות בצדו הנגדי של הכביש הסואן עמדנו לפני מעבר החצייה ואני הבטתי בנחישות למקום שבו קרה האירוע. היה נדמה לי שרגליה של יערה רעדו קלות. "את לא חייבת להסתכל לכיוון הזה, אפשר גם להסתכל לצד השני." "זה לא קשור," היא ענתה בחוסר סבלנות. החשתי את צעדיי והתעלמתי מתשובתה. התבוננתי לכיוון שבו אירעו הדברים, המקרה כבר קרה וכלום לא ישנה זאת.

בעבר גם לי היה קשה להסתכל לשם, אבל במשך הזמן הצלחתי לשלוט בתחושת הקבס ובפעימות הלב המואצות שתקפו אותי. היה ברור לי שהתגברתי על האובדן. בראשי עברו  מחשבות על כך שהיא מטומטמת, הקשר שלנו נהיה בלתי נסבל היא לא מצליחה להשתחרר מהאירוע הטראומטי שחוותה, שנדמה שחיסל גם את מעט הרגש שנותרה בלבה. חצינו את הכביש כשברמזור הופיע אור ירוק. עוד אנשים חצו איתנו, כל אחד מהם נעץ עיניו בנקודה עלומה באוויר, וניסה להימנע מקשר עין.

"אתה מיואש ממני, נכון נועם?" היא שאלה לאחר שחלפנו על פני המקום. עניתי לה שלא וכרגיל שיקרתי כמו שאני תמיד עושה כשאני לא מסוגל להתמודד עם האמת. בפגישה האחרונה עם הפסיכולוג שמטפל בי הוא אמר שכנראה התקבעה בי חרדת נטישה שמקורו בילדות, וזאת הסיבה שבגללה קשה לי לפרק רומאנים לא מוצלחים. אני נאחז בהן כמו כלב רוטוויילר שנועל את מלתעותיו ולא מרפה עד שיורים לו כדור בראש. "אבא שתלטן ואימא מתגוננת, זה מורכב…" הוא אמר. כנראה שהוא צדק. אני עובד בעבודה מזוינת, לא מצליח להתקדם בכתיבת הספר שלי ותקוע עם אישה נוירוטית שלא מזדיינת איתי מקדימה כי זה דורש אינטימיות. היא מוכנה להזדיין רק מאחורה, ככה לא רואים פנים. ולמרות כל זאת אני ממשיך לשרוד איתה כבר יותר משלוש שנים ובקרוב אנחנו אמורים להתחתן. לפעמים אני מרגיש כמו בנסיעה אינסופית ברכבת, שאני לא מצליח לרדת ממנה.

הגענו לרחוב סוקולוב מספר שבע עשרה, עלינו במדרגות לקומה השנייה וחצינו את המסדרון האפרפר של הכניסה. חיפשתי בתיק הנישא שלי את המפתחות, בכל צעד הלמה בגופי הידיעה שאני לא באמת חוזר הביתה. הדירה הייתה שייכת להוריה של יערה ואנחנו התגוררנו בה כשלוש שנים. לא שילמתי שכר דירה וכמובן שהסידור הזה הקל עלי  ואפשר לי לעבוד בעבודה לא מחייבת כספרן בספריה העירונית בגבעתיים. ניסיתי לקבל השראה מהספרים ומהשקט ששרר שם ובערב כתבתי וניסיתי להיות סופר איכותי זה היה חלום חיי.

יערה עבדה ברחוב פינסקר, בחברת בניה שאביה היה השותף הבכיר והבעלים בה,  תפקידה היה לנהל את מערכת התשלומים של רוכשי הדירות. היא השתלמה בניהול חשבונות מסוג שלוש במכללה למנהל והתעודה תלויה בחדר השינה בין התמונה של קנדינסקי "סימפוניית החיים" לבין התמונה שלנו מחבקים את בופאלו הכלב ומחייכים בחוף הים בתל-אביב. נוח לה בעבודה, שמסתיימת בשלוש בדיוק, והיא משתכרת משכורת נאה שמאפשרת לנו לחיות ברמה כלכלית טובה.

אני חוזר מעבודתי בשעה אחת וחצי בצהריים ואוכל ארוחה קלה, פותח את המחשב לקרוא אימיילים, נח כשעה, מעשן סיגריה או שתיים והולך לרחוב פינסקר ללוות את יערה בחזרה לדירתנו. השעה הייתה ארבע אחר הצהריים כשנכנסו הביתה, התיישבתי על הכורסה במרפסת הקטנה שמשקיפה על הגן הציבורי והדלקתי סיגריה. יערה הלכה לחדר השינה להחליף את בגדי העבודה לבגדים נוחים. הכלב החלופי ששמו בוב בא לכיווני ללקק אותי בשמחה, ליטפתי אותו בהיסח דעת. התרוצצו בראשי מחשבות שונות ומועקה חלחלה לאטה לתוכי ועוררה בי מחשבות אפלוליות על חיי הלא מסופקים.

יערה חזרה למרפסת התיישבה בכורסה לידי והדליקה סיגריה. בוב ניסה למשוך את תשומת לבה, אבל היא לא התייחסה אליו. אני חושב שהיא לא אוהבת אותו, הוא לא היווה תחליף מספיק טוב לבופאלו ,הכלב המת. היא לבשה מכנסים קצרים שהבליטו את רגליה הארוכות והיחפות וגופיית סבא לבנה ללא חזייה, כך שפטמותיה בלטו מבעד לבד הדק. "אתה רעב?" היא שאלה.

"לא." עניתי, הייתי מנותק ממנה. פניי היו כנראה חיוורות. היא שוב שאלה ועיניה נצצו, אולי בניסיון להמיס את המועקה שקרנה ממני. "אני מכינה לחמנייה עם פסטרמה וחמאה,  תרצה גם ? קולה היה נעים, מבקש לצמצם את המרחק בינינו.עניתי לה שאשמח ואם אפשר גם שתביא בירה קרה זה יהיה יופי. רעש מכוניות מהרחוב נהם ברקע.

"אני יכולה לדבר איתך גלויות? הנהנתי להסכמה, "אני חושבת שאני רוצה ללכת לטיפול פסיכולוגי כדי לנסות לפתור חלק מהבעיות שיש לי, ואולי בהמשך נלך יחד לייעוץ זוגי כדי להיות מחוברים יותר אחד לשנייה. אני אוהבת אותך, נועם ולא רוצה שניפרד."

"אני חושב שהיית צריכה לעשות זאת מזמן." עניתי.

"אני שמחה שאתה תומך בי," היא ליטפה את זרועי. המועקה שהשתלטה עליי נסוגה, מעט אוויר מטיב חדר לריאותיי.

יערה צעדה  לכיוון המטבח וצעדה על המרצפות, הבטתי בישבנה שהתנועע בצורה נהדרת, בספרי המתח שאני נוהג לקרוא קוראים לסוג הליכתה הליכה חתולית. אין ספק שישבנה עורר אותי לחלוטין. היא נכנסה למטבח ואני חזרתי להביט לעבר הגן הציבורי והרחוב, משאיתו זבל נעצרה ורוקנה את הפחים השכונתיים. השמש החלה להיעלם בין הבתים, וכהות נעימה ירדה  על העיר.

לאחר כרבע שעה יערה חזרה עם מגש שעליו היו לחמנייה וכוס זכוכית גבוהה מלאה בסודה עבורה, ובקבוק בירה בשבילי. היא הניחה את המגש על השולחן והתיישבה לצדי, פתחה את בקבוק הבירה עם הפותחן הרב-תכליתי והגישה לי אותו. אוטו הזבל השמיע רעש דחיסה והזבל נשפך למערכת היניקה האחורית, בליל של מילים במבטא רוסי נשמע מרחוק.  הרגשתי שיערה חודרת אותי במבטה.  הפניתי מבטי לכיוונה.
"אתה יכול לנשק אותי בפה עם הלשון?" השאלה הדהימה אותי כיוון שאנחנו כבר לא מתנשקים יותר משישה חודשים עם השפתיים והלשון בגלל בעיית האינטימיות שלה.
הבטתי בה מופתע והנהנתי בראשי.

חיוך קל עלה על שפתותיה, "שתדע נועם, שאני מאוד רוצה שתרגיש נוח כשאתה שוכב איתי, חשוב לי מאוד לראות אותך, אבל משהו בתוכי מרחיק אותי מהמגע, כאילו העור שלי צורב והנשימה  שלי מתקצרת, לכן אני מעדיפה שתהיה מאחוריי. אולי הטיפול הפסיכולוגי יעזור לי להבין את הנושא הזה, שמציק לי והורס את הקשר שלנו, עכשיו אני רוצה שנתנשק."

היא שרבבה את שפתיה מולי, רעד קל חלף בהן. התרגשתי וקרבתי את פניי אליה.
לפני שנתיים הפסקנו בהדרגה להתנשק ובהמשך גם הפסקנו לקיים יחסי-מין בתנוחה המסיונרית הרגילה. הזדיינו רק בתנוחת הכלב הכורע. באופן קבוע כשהיינו מתחבקים לפני שהיינו מסירים את הבגדים הייתי מנסה  להתנשק איתה, אבל היא הייתה מסיטה את ראשה ממני ,לאחר מספר רגעים ליטפה את לחיי ושפתייה לחשו:  "אני אשמה, זה לא אתה, אני פשוט לא מסוגלת…" הייתי מתרכך, נעתר לה ושוכב איתה שוב, מאחור.

הריח של יערה היה מסעיר, קרבתי את שפתיי לכיוונה והיא פישקה את שפתיה. התבוננתי בעיניה החומות ונישקתי אותה ברכות, הקשבתי לנשימותיה המהירות, היא לא הסיטה את ראשה. שפתיי התחברו לשפתיה והתנשקנו. אנחה קלה נשמעה מגרונה, החדרתי את לשוני  לפיה והרגשתי את לשונה מגששת את דרכה לעומק הפה שלי, הרגעים הללו דמו לצלילה בים בהיר וכחול ככל שמעמיקים יותר, הנשימה מתרככת ומתפזרת ברכות בתוך  המעמקים. שלחתי  את  אצבעותיי אל שדיה שעלו וירדו בקצב נשימותיה, לפתע הסיטה את פניה ממני בחדות ומלמלה: "אני לא מסוגלת לזה, נועם, מצטערת, אני פשוט לא יכולה…"

הרגשתי שהים  שבו צללתי עטף את גופי וקיצר את נשמתי. "את מנסה וזה מצוין, אני בטוח שזה יהיה טוב ורך בהמשך."

היא הורידה את המכנסים ואת התחתונים השחורים, פשטה את הגופייה שחשפה את שדייה שתמיד הסעירו אותי, ונעמדה  מולי. "אני אוהבת אותך," אמרה.
"אני יודע, יערה," עניתי, ובאמת הרגשתי שממש ברגע ההוא היא אוהבת אותי.

ליטפתי את שיערה והקפדתי לא לקרב את פניי אל פנייה. נישקתי את פטמותיה בעדינות, התפשטתי גם אני  וחשפתי את גופי, יערה קפאה. אני לא מסוגלת להיות מולך נועם, אני יכולה רק מאחורה."

היא פסעה אל חדר השינה ושכבה על המיטה כשישבנה מופנה אלי. שכבתי איתה מאחור, היה לי נעים, באמת, אבל לא מושלם כמו שיכול היה להיות. אחרי שנגמרה התחושה  המספקת  שנוצרה בינינו  שוב צפה ועלתה בחדר עכירות צמיגית . יערה קמה מהמיטה ומיהרה להתקלח, נשארתי לבדי במיטה והרגשתי איך המועקה מתעצמת,  לוחצת על הלב .

במשך כל התקופה שבופאלו גר איתנו. תמיד אחרי ששכבנו בערבים ירדתי איתו  לגן השכונתי, כדי שיעשה את צרכיו. מאז שבופאלו מת והבאתי הביתה כלב חלופי, אני מתווכח עם יערה מי ירד איתו. נראה לי שנמסור את הכלב לאימוץ,  אנחנו לא אוהבים אותו מספיק.  שכבתי במיטה הזוגית שלנו עירום ודביק, מחכה לשובה מחדר המקלחת, שחזרתי את האירוע שקרה לפני חצי שנה.
זה היה בנובמבר. למרות ניסיון ההתקרבות שלי באותו לילה, יערה הסיטה את ראשה ללא הרף, עד שלבסוף אמרה לי בקול קשה ותובעני: "אתה רוצה לזיין אותי או שאתה רוצה לריב?" אז שכבתי איתה מאחורה כבקשתה. אחר כך ירדתי עם בופאלו  לגינה כדי שיעשה את צרכיו.

באותו ערב הצטבר בגופי זעם שרצה להתפרץ החוצה, חנקתי אותו בכוח. ירדתי עם בופאלו לגינה ושחררתי אותו מהרצועה. הוא התפרע כמו שאהב לעשות, רץ לעבר העצים וחזר אלי כולו תאוות חופש. הנייד שלי צלצל, יערה שחשה בכעס האצור שלי שאלה לשלומי והוסיפה בקול עדין,  שהיא מאוד אוהבת אותי ושלעולם לא אשכח זאת, וביקשה שהביא מהפיצוצייה של יואב, שנמצאת ברחוב הצמוד לבתינו, נייר גלגול, כדי שנוכל לגלגל לנו ג'וינט. הלכתי עם בופאלו לרחוב הראשי, בדרך כלל אני קושר אותו לרצועה אולם הפעם לא עשיתי זאת, אולי כי הייתי פזור דעת. יואב המוכר היה עסוק בשיחה עם גבר ואישה שנראו שיכורים או מסוממים, המתנתי ליד הדוכן וקלפתי שקדים מאמבטיות המתכת הענקיות.

הגבר היה רזה, לבוש במכנסים קרועים ובגופיה לבנה, היה לו מבטא רוסי בולט והוא אמר ליואב, שמחר הוא ישלם לו על בקבוק הוודקה שהוא רוצה לקחת עכשיו. יואב אמר לו בתקיפות שיעוף מהחנות לפני שהוא יקרא למשטרה. הבחור התחנן ואמר שהוא מוכרח לשתות ושיסתפק בבקבוק וודקה הכי זול ושהוא מתחייב לשלם לו למחרת. אני המשכתי לקלף את השקדים המצופים ולהביט בעניין בהתרחשות  בופאלו כבר לא היה לידי.

יואב החל לדחוף אותו החוצה. האישה שעמדה ליד חברה הרזה הייתה לבושה בבגדים ישנים שהסריחו , חבורה כיסתה  את מצחה ועיניה היו עצומות כמעט עד סופן, פניה נוקדו בפצעים אדומים, ובידה אחזה שקית בד מזוהמת. היא החלה לצרוח על יואב שיעזוב את הגבר שלה והצרחות שלה היה נוראיות, היא קיללה ברוסית ובעברית, פעם ככה ופעם ככה. . יואב הדף גם אותה אל מחוץ לחנות. כשהם עברו לידי היא נעצרה והביטה בי בצורה מוזרה כאילו אני מפריע לה בדרכה. "אם תיתן לי עשרים שקל, אני עושה לך טוב…" היא אמרה בקול ניחר. אפילו לא הספקתי לענות, יואב משך אותה בשערות וזרק אותה מפתח החנות כשהוא מאיים עליהם שאם יראה אותם שוב, פשוט יהרוג אותם. הסתובבתי כדי לחפש את בופאלו, שרקתי לו ומועקה בלתי נסבלת השתוללה בתוכי. רעש של חבטה וצעקות האנשים מסביב  הכריחו אותי להסתובב  ולהביט במראה. בופאלו  נדרס בכביש הראשי על ידי רכב טיוטה כסופה שבו נהגה אישה מבוגרת.

יערה יצאה מחדר המקלחת ונישקה אותי על לחיי, "אנחנו נעשה טיפול פסיכולוגי ונרגיש איך האינטימיות חוזרת לחיינו."
היא אף פעם לא הייתה אצלנו, חשבתי. "אני מאמין בך יערה, וגם בנו." אמרתי משתדל להישמע אמין ומשכנע.
לבשתי חולצה לבנה ומכנסי ג'ינס. חיפשתי את הגרביים האפורים שהורדתי בסלון. גרבי כותנה שהיו אהובים עליי ביותר, הם הגיעו עד מפרק הקרסול כך שכשנעלתי את נעלי הספורט הרגשתי מאוד נוח בתוכם. מאוד חשובה בעיניי תחושת מפרק הרגל בתוך הנעל.  יערה מעולם לא הבינה את זה, אבל לא ציפיתי ממנה ליחס אחר. הגרביים נמצאו בפינה של ביל, הכלב שאהב בדיוק כמו בופאלו לנעוץ  בהם את שיניו , גרבתי אותם ונעלתי את האדדיס שלי..

ירדתי עם הכלב החלופי לטיול בגינה.

דרור שגב הוא סופר, מרצה ומנחה סדנאות כתיבה. בין ספריו "ילד מקולקל", "חוצה", "פועם" ו"אין לי מספיק מילים בגוף" https://www.drorsegev.com/