לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות. זאת טלוויזיה טובה, היא עשתה את העבודה, הדמויות נשארו איתי. סחבתי את הטראומות של כרמי (ג'רמי אלן וויט) והמונולג שלו איתי תקופה. רציתי שהוא יצליח, רציתי שהצוות יצליח, הרגשתי חלק. איזה כיף זה טלוויזיה שנתנה לי להרגיש חלק.
בעונה השנייה שעלתה לפני חודש ותגיע באוגוסט לדיסני+ קיבלנו את הגושפנקא. זה לא היה מקרי. הם רק נתנו לנו טעימה ממה שהיה להם להציע. זה כאילו כריסטופר סטורר, היוצר, אמר לעצמו "חשבתם שהדמויות מורכבות? חכו שנצלול לכל אחת מהן בנפרד" ואיזה צלילה זאת הייתה. כל פרק משאיר חותם. אין דמות אחת שהיא מיותרת ויש כל-כך הרבה דמויות שלפעמים כואב הראש מהניסיון לעקוב.
בכללי, קשה לעקוב אחרי הקצב של 'הדוב'. בין אם זה הוואנשוטים הארוכים ובין אם זאת העובדה שתמיד יש רעש רקע, ברמה שאם אין צעקות במקביל לדיאלוג אז עולה המחשבה שאולי משהו לא בסדר. אולי מישהו צריך עזרה. כל-כך הרבה פעמים מצאתי את עצמי רוצה לעזור. כן, מהספה בבית שלי. אני מודעת לאיך זה נשמע.
'הדוב' לקחה את הדרמה הקומית וחידדה אותה בצורה מופתית. בשתי העונות שלה היא מציגה דיאלוגים מהיפים ביותר שנתקלתי בהם. התמודדויות נפשיות קשות שמונגשות בהומור חד וחותך. לפעמים אני חושבת שכל קשר בינה לסדרה על מסעדה, מקרי בהחלט. לפעמים אני חושבת שהמסעדה והמטבח הם תירוץ בשביל להראות לנו כמה פגומה כל אחת מהדמויות ובהתאם כמראה על החברה- כמה פגומים אנחנו. בדיאלוגים השוליים, במחוות הקטנות ובבדיחות הכבדות ביותר 'הדוב' לקחה על עצמה אחריות להציג לנו שכל שנייה חשובה. אז אין דיאלוג שולי וכל סצנה משמעותית כשהאג'נדה היא שאסור לבזבז זמן.
העונה הראשונה נגמרה במציאת הכסף שמייקי החביא וההחלטה של כרמי וסיד (איו אדבירי) לפתוח מסעדה תחת השם המפתיע מאוד- 'הדוב'. העונה השנייה כולה עוסקת בהקמת המסעדה מאפס, הבנה שגם הכסף שמייקי שם בקופסאות רוטב עגבניות (המקבילה של "מתחת לבלטות") לא מספיק בשביל להפוך את המקום המתפרק שהם קראו לו דיינר למסעדה ששווה כוכבים.
מכאן כל דמות פותחת במסע שיפור עצמי בשביל להגיע למטרות המשותפות שלהם בצורה האידיאלית. 'הדוב' הוא כרמי וכרמי הוא 'הדוב' אנחנו לומדים את זה כבר בסצנה הראשונה של העונה הראשונה. העונה הזאת עוסקת המון בלענות על למה הוא נוטה להסתבך כשהכל כביכול בסדר והפחד העמוק שלו ושל הסובבים אותו לאכזב אחד את השני.
עם פרק פלאשבק עטור כוכבים וכנראה מהטובים שראיתי בטלוויזיה אנחנו מכירים את המשפחה המורכבת של כרמי ונטלי (אבי אליוט), הדינמיקה המשפחתית הכי אינטנסיבית שראיתי בחיים. לא פלא שהם מתנהלים ככה בהווה. על הדמות של ריצ'י אגב, אני ממליצה ללמד בכל בית ספר לכתיבה.
בעולם בו כל שבוע עולות שלוש סדרות חדשות, קשה לבלוט. 'הדוב' לא רק בולטת, היא גם משתפרת. מעונה לעונה, מפרק לפרק, הדמויות שלה לומדות להעריך כל שנייה והיוצרים שלה ממשיכים להעריך את הזמן שלנו.
מאת מאיה גולדין
הוספת תגובה