באופן ספציפי, הסרט מכוון לטבח שביצעו הסרבים בבוסנים ב-1995 בעיר סברניצ'ה, 1995, במהלכו נטבחו כ-10,000 אזרחים בוסנים.
טרגדיה מודרנית כמעט נשכחת שהסתיימה רק לאחר התערבות צבאית של מדינות ברית נטו. הטרגדיה גם במובן האישי כפי שהסרט מיטיב לתאר, משום שמדובר בשכנים סרבים שטובחים בשכנים הבוסנים, ואחר כל משתלטים על רכושם. לפעמים אלה חברים לאותה כיתה בבית הספר של הכפר שמתחלקים למרבה המבוכה הכללית בין סרבים רוצחים לבין בוסנים נרצחים.
הסרט מצליח להעביר את המסר בעיקר בזכות משחק עוצמתי של יאסנה דוריציץ', בתפקיד אאידה, מורה משכילה שמשמשת מתורגמנית עבור כוחות האום ההולנדים חסרי האונים מול הטרגדיה. אאידה נקרעת בין תפקידה כמתרגמת וכחברת צוות של האו"ם לבין ניסיונותיה הנואשים להשתמש בתפקידה כדי להציל את בעלה ושני בניה האהובים. להיות אימא, בת זוג אבל גם להיות בת אדם.
המאבק ההרואי והטרגי רק מעצים את תחושת הדז'וו הכללית המייאשת , 50 שנה אחרי תום השואה ומלחמת העולם השנייה. בחלקו האחרון של הסרט, אחרי המלחמה חוזרת אאידה לכפר, לזהות את שרידי יקיריה וללמד שלום בבית הספר שבו חוזרים ללמוד ילדי הרוצחים עם ילדי הניצולים המעטים שנותרו בחיים. כפתרון אפשרי לרוע האנושי, ללאומנות ולגזענות, זבליץ' ודוריציץ' מציעות לנו חינוך. חינוך לשלום.
כדאי לראות את הסרט בגלל המשחק יוצא הדופן של דוריציץ', וגם כדי להזכיר לנו שזוועות וטרגדיות קרו קורות ולמרבה הצער עלולים להמשיך לקרות.
מאת: ד"ר אשר וטורי
הפצה בישראל סרטי נחשון החל מ 22/2/24 בסינמטק תל אביב וברחבי הארץ
הוספת תגובה