גאיה הגיעה לפגישה, מוטרדת. סיפרה שצריכה להתמודד עם המון בירוקרטיה מטלות רבות לגבי כל סידורי הבדיקות, הטפסים, ההכנה לניתוח וכו…ממש הישרדות. מזל שיש לי את בעלי רן. הוא כל כך תומך, מבין ועוזר. אני לא יודעת, איך מי שאין לו כזאת עזרה מהבית, מתמודד עם כל הריצות סביב השגת האישורים, התרופות, הבדיקות. זה ממש מתיש. בנוסף, יש גם המון התלבטויות לגבי המשך העבודה שלי, חופשות המחלה. המון דברים מאוד לא פשוטים שצריך לסדר, המון בירוקרטיה. הכל כל כך מסובך. אין שקט. סידורים מאוד מעייפים. ואת כל זה, צריך לסדר, תוך כדי תופעות הלוואי של הכימו. העייפות. המתח לפני הבדיקות. הלחץ לפני הניתוח. זה כבר יותר מידי.
הייתי מותשת ומיואשת. ישבתי במרפסת אצלי בבית. פתאום ציפור קטנה עפה, נתקלה בחוזקה במעקה הזכוכית של המרפסת, נפלה על ריצפת המרפסת, בין העציצים. חשבתי שהיא מתה. הייתי מותשת מכדי לקום. אחרי כמה דקות שמתי לב, שיש תזוזה מאחורי אחד העציצים במרפסת.
ואז ראיתי אותה. היא ניסתה לעוף, ולא הצליחה. נראה היה שהיא אולי נפצעה. אולי התעייפה. ניסתה שוב ושוב. אני ישבתי בכיסא במרפסת, באפיסת כוחות, דואגת לה, לא יודעת איך לעזור לה. הייתי לבד בבית. מותשת. לאחר זמן, היה שקט. חשבתי שהיא מתה. כאב לי עליה.
מידי פעם, אחרי שנחה קצת, ניסתה שוב. כל פעם, התרוממה קצת, אבל לא הצליחה לעבור את גובה מעקה הזכוכית. איבדה כוחות. נחה. וניסתה שוב. נראה היה שהיא נחושה להצליח, אבל לא מוצאת את הדרך שלה לעוף מהמרפסת. הרגשתי הזדהות איתה. היא מחפשת את דרכה לעוף אל החופש. אני מחפשת את דרכי להבריא אל החופש מהמחלה. ששתינו, היינו מותשות מהמצב.
ואז, כשנראה היה שכבר אין לה כוחות, ונראה היה שאין לה סיכוי לעבור את מעקה הזכוכית. היא מצאה פתח, בין הריצפה למעקה הזכוכית, עברה דרכו, ועפה לדרכה אל העצים שממול לביתי. זה היה נראה כמו נס. כנגד כל הסיכויים. היא באמת לא הצליחה לעבור מלמעלה את מעקה הזכוכית. אבל היא מצאה דרך אחרת, את הדרך שלה, אל החופש.
זה היה מסר בשבילי, שגם אני אצליח למצוא את הדרך שלי, להבראה, לחופש. זה שימח אותי שהציפור מצאה את הדרך שלה, והרגשתי שגם שגם אם נראה היה, שאין לי סיכוי להבריא, אני אמצא את הדרך שלי. הסיפור הזה קרה, בדיוק ביום השנה למותו של אבי. הרגשתי כאילו הוא שלח אלי את הציפור הזאת. את המסר הזה. שאני אמצא את הדרך שלי להבראה.
אני הכותבת, אהבתי את הסיפור של גאיה והציפור, את המסר מאבא שלה. נראה היה שגאיה מתחברת יותר ויותר לעצמה. זה שימח אותי מאוד.
במדיטציה, כשגאיה התבוננה בגידול, הוא היה נראה, בצורת אליפסה בצבע אפור עם קוצים שיוצאים ממנו. לאט לאט, הוא התחיל להנמס.
המסר מהגידול היה: שום דבר קיצוני, לא יפתור את הבעיה. אולי יעלים אותה קצת, אבל היא תחזור. תהיי בעדינות, בהקשבה, עם תשומת לב, למצוא את הדרכים שלך להגיע לשורש ולרפא. אל תלכי נגד הדברים, אלא תשתדלי לרכך להמיס, במקום לנסות להרוג.תהיי קשובה, שימי לב לדברים שאת פוגשת בדרך. בחיפוש שלך. גם בצמחים, תהיי זהירה, אל תגזימי.. אל תלכי לשיטות קיצוניות. זאת לא הדרך שלך. לך מתאימה דרך מאוזנת יותר.יש לך עוד דרך לעשות, אבל את בכיוון הנכון. !!! זה היה המסר שעלה מהגידול במדיטציה.
ביקשתי מגאיה, להזרים אור של אהבה וקבלה ללב, אור מנקה, מחזק, שמרפא את כאבי הלב. כשהלב התמלא באור, הוא שלח אור של חיזוק וריפוי לכל הגוף.תראי את עצמך, בריאה, ממריאה כמו הציפור, כנגד כל הסיכויים. לפרוש כנפיים ולעוף. לאחר כמה דקות שקטות, שנתתי לגאיה להיות עם הדימוי המחזק הזה. גאיה אמרה, הגוף מסמל לי שהוא יכול להתגבר, להבריא. חזר לי השיער בגבות, בריסים, השיער מתחיל לצמח מחדש. הגוף מסמל לי שהוא יודע להשתקם. אני בטוחה שהגוף שלי ישתקם.הזדהיתי עם הציפור, אמרה. עם חוסר האונים שלה, המותשות והנחישות שלה. בסוף היא הצליחה. אני מתחילה להרגיש, שגם אני אצליח, כנגד כל הסיכויים.
לקראת סוף המדיטציה, התחושה הייתה שהגידול נהיה רך יותר, ומתמוסס. גאיה אמרה, אני עוברת תהליכים פנימיים ומשחררת כל מיני דברים. חיוך של הקלה מילא את פניה, היא נראתה קורנת מאושר. נראה היה שהאושר הזה, מילא את כל חלל החדר. וגם אותי כמובן.אצלי, בזמן המדיטציה של גאיה, התנגן לו השיר הקסום של מתי כספי."עוד תראי את הדרך.." כל שורה בשיר, נראה היה שנכתבה על ובשביל גאיה. כמו הציפור הפצועה, שנחה, כך גם גאיה, הרגישה פצועה, עייפה, ומיואשת מלמצוא את הדרך שלה לעוף. הציפור הצליחה. האם גאיה המותשת גם תמצא את הדרך שלה?
אני האמנתי שכן. נחכה ונראה מה הימים יגידו.
הוספת תגובה