"שיר אהבה יכול להיות עוצמתי מאוד – גם אם לא תוזכר בו המילה 'אהבה' ולו פעם אחת. להצליח להביע השתוקקות לאהבה בשירה ובאמנות זו אומנות בפני עצמה. בעיניי משורר טוב הוא מי שמצליח להביע באופנים שנים את ההשתוקקות הזאת. זה יכול להיות בטכניקות ספרותיות שונות כמו: שימוש במטאפורות ודימויים, אבל מעבר לכך צריך לדעת לעורר עניין ושאלה, לדעת להביע אהבה, השתוקקות לאהבה או רגשות של חוסר באהבה, מבלי להשתמש במילה 'אהבה' בעצמה, להצליח להעביר סיטואציות, או סיפור מסוים – מבלי לגלוש לקלישאות. לא נראה לי שיש קשר בין השידור ברדיו להשפעה על תפיסת השירה שלי. אני רואה זאת כשני תחומים שונים לחלוטין זה מזה. ברדיו עסקתי בעיקר בסדרות ארוכות על זמר עברי, שחלקן הוקדשו לגדולי המשוררים והמלחינים בארץ כמו: נתן אלתרמן, יהודה עמיחי, לאה גולדברג, נתן זך, משה וילנסקי, דוד זהבי ורבים אחרים, אך מה שמשפיע על השירה שלי זה בעיקר קריאת שירה וקבלת השראה ממשוררים וגם מסיטואציות של חיי היום יום".
כך אומר אבי דבש, משורר, פזמונאי וחוקר מוזיקה, שבימים אלו יצא לאור ספר השירים השני שלו "חשש לקרה במקומות המועדים" (הוצאת פיוטית). הספר עוסק בשירי אהבה על כל גווניה, לצד נופיהן של הערים ירושלים ותל אביב, המלווים שירים נוספים בספרו.
אבי דבש התחיל לכתוב שירה בגיל יחסית צעיר, 19-20, וכתב בעיקר שירי אהבה נכזבת שהיו עתירי קלישאות. "אז עדיין ניסיתי לחקות את כתיבתו של נתן אלתרמן, כתיבה בעלת משקל וחרוזים, אך מהר מאד הבנתי שאלתרמן יש רק אחד ואי אפשר (אז עדיין לא הבנתי שגם לא צריך בכלל לנסות לחקות אף אחד) ולו להתקרב לקרסוליו של ענק זה. עדיין לא קראתי לעצמי 'משורר', אם כי חלמתי שיום יבוא ואוכל להרגיש כאחד כזה. חשתי שאיני כותב מספיק טוב ושכתיבתי בוסרית מאוד. אני מניח שזהו שלב טבעי, שחש כל משורר או פזמונאי בתחילת דרכו. זה גרם לי לזנוח את הכתיבה למשך שנים רבות, שבמהלכן הייתי עסוק יותר בעניני רגש אחרים: אהבות, פרידות, וכמובן לימודים ועבודה".
הכתיבה נזנחה אצלו למשך זמן ארוך מאוד, דבר שהוא מצר עליו, אך למרבה המזל לכתיבה אין גיל. "אדם יכול לכתוב כל חייו ואני יכול להגדיר את עצמי כ'לייט בלומר' בתחום הכתיבה. לפני עשר שנים, בגיל 43, הכרתי אדם בשם קובי נזרי שהפך לחבר קרוב. בנוסף להיותו איש חינוך ומטפל קוגניטיבי, הוא מוזיקאי, מלחין וזמר. זה הוביל אותי להתנסות בתחום שעד אז היה חדש לי לחלוטין – הכתיבה הפזמונאית. קובי אהב פזמון שכתבתי בשם 'געגוע', הלחין, שר אותו ואף הקליט אותו באולפן. המשכנו לעבוד יחד והחלטנו ליצור מיני אלבום משותף בשם: 'הדפים של חיי'. את שיר הנושא כתב והלחין קובי בעצמו, ואילו אני כתבתי ארבעה שירים לאלבום זה".
דבש ונזרי נחלו הצלחה מסוימת כששירים מהאלבום הושמעו בתחנות הרדיו הארציות והמקומיות. דבש: "זו תחושה מיוחדת מאוד לשמוע לפתע שיר שכתבת מתנגן לו ברדיו. עם האוכל בא התיאבון, ואני הרגשתי שיש לי חלום חדש בחיים: להצליח לפרוץ אל התודעה הארצית ככותב פזמונים. במשך כשמונה שנים עשיתי כל מה שיכולתי להעלות על דעתי כדי להשיג מטרה זו, כולל פנייה לעשרות זמרות וזמרים ישראליים, לשלוח להם פזמונים שלי, להמתין להם מאחורי הקלעים ולמסור מעטפות עם שיריי, אך לצערי נחלתי כישלון בכך. לא הצלחתי להרחיב את מעגל הזמרים שיבחרו לשיר את שיריי. לאחר שמונה שנים חשתי מרוקן מאנרגיות והמרדף חסר התכלית הותיר אותי על סף ייאוש וכמעט נכון לוותר על הכתיבה לחלוטין".
שיחה נוקבת לפני קצת יותר משלוש שנים עם חברה קרובה בשם רונית רוטלוי, משוררת וסופרת בעצמה, היוותה עבורו נקודת מפנה. "באופן מטאפורי, היא 'נתנה לי סטירה' והעירה אותי מחלום הפזמונאות. היא הפצירה בי לחזור לכתוב למען האומנות בלבד, שירה שבאה מהלב ואינה תלויה בלחנים או בזמרים או מונחית בתבניות משקליות. כך חזרתי לחיקה של השירה העברית החופשית, שאותה הזנחתי במשך שנים רבות כל כך. לפתע הגיע 'מבול' של יצירה וכתבתי יותר מ-50 שירים במשך פחות משלושה חודשים. זו כמות כמעט בלתי נתפסת עבור משורר, שבדרך כלל עבודתו נמשכת לאט יותר, אבל המוזה נחתה עלי ב'בום' ואיפשרה לי להשלים את כתיבת ספר השירים הראשון שלי, 'כשלא יהיה על מה לחלום', שהורכב ברובו משירה חופשית ובחלקו מהפזמונים המולחנים".
לדבריו, שירה ארס פואטית עוסקת בשירה עצמה, בתהליכי הכתיבה, או לעתים במשורר עצמו. "לדעתי, מי שאוהב שירה עברית ובעל פתיחות לקרוא ולהכיר ז'אנרים שונים בתחום השירה יכול להתחבר גם לשירה ארס פואטית, גם אם הוא עצמו איננו עוסק בכתיבה כלל. לשירה יש פנים רבות, וארס פואטיקה היא צורת הבעה מסוימת בשירה שמשוררים רבים עסקו בה בשלב כזה או אחר, וגם לי יש כמה שירים כאלה בספרי החדש".
אבי דבש, בן 53, יליד ירושלים, נשוי ואב לשתי בנות, הצטרף בשנת 2007 לקיבוץ רמת רחל, שבו הוא מתגורר כיום. בעברו היה קריין בקול הדרך, רשת ב', רדיו ירושלים ורדיו קול אדומים ושידר בין היתר סדרות על זמר עברי. בשנת 2020, יצא לאור ספר שיריו הראשון "כשלא יהיה על מה לחלום" (הוצאת פיוטית). במהלך שנת 2020 ערך פרויקט רחב ומעמיק על הקריירה של הזמר, המוזיקאי והשחקן אריק איינשטיין, עבורו קיבל תעודת הערכה משר התרבות חילי טרופר.
הוא נולד וגדל בירושלים, ורוב חייו נעו סביב משולש השכונות רחביה, שערי חסד ונחלת אחים. "לגדול בירושלים זה שונה מלגדול בערים אחרות. אתה אפוף היסטוריה, כבדה ובעלת השפעה. אמנם אנו משפחה חילונית, אך רוב חיי התגוררתי בשכונת שערי חסד, שהיא אחת משכונותיה החרדיות הוותיקות ביותר של ירושלים".
כמשפחה החילונית היחידה בשכונה משפחתו השתדלה לכבד את הסביבה שבה חייה ואת תושבי השכונה שהקפידו על אורח חיים דתי. דבש מודה כי הייתה לכך גם השפעה חיובית מאוד עליו ועל משפחתו. "למדנו להתקרב למסורת ולערכי היהדות. השקט בימי שבת, ההליכה לבית הכנסת בימי חג והצופר המפורסם הנשמע ברחבי העיר ביום שישי לקראת ערב ומבשר על כניסת השבת. אתה גדל בסביבה עשירה במסורת והיסטוריה, דברים שבמרחק הזמן נעשים לזיכרונות, שמלווים אותך כל חייך ומשפיעים גם על כתיבתך כמשורר, שנותן בשיריו מקום נרחב לירושלים, על צדדיה היפים וגם הפחות יפים – תחושת המלחמה שלעתים שוררת באוויר, הכבדות והמתח".
מפגשו הראשון עם תל אביב היה בילדותו, כאשר נהג מדי פעם לטייל בעיר ללא הפסקה בימי שבת, לחוש את שדרותיה הרחבות, את בתי הקפה הרבים שבה, ליהנות מתחושת החופש, המרחבים והקלילות שבה, חפה ממשקל כובד ההיסטוריה שנופל על כתפי עיר הולדתו ירושלים. דבש: "בתל אביב יש היסטוריה מסוג אחר לחלוטין, כזו של תרבות, בוהמה, תיאטראות, וכמובן בתי הקפה שהיו מקום מפגשם של גדולי המשוררים כמו: נתן אלתרמן, לאה גולדברג, נתן זך, יעקב אורלנד ורבים אחרים. למרות היותי ירושלמי, נצר למשפחה ותיקה מאוד בעיר, התאהבתי מהר בתל אביב. זה קרה בעיקר בזכות שני אנשים שחיו בה: האחד במשך רוב חייו – המשורר נתן אלתרמן, והשני כל ימי חייו – הזמר אריק איינשטיין. האהבה לכתיבתו של אלתרמן ולשירתו של איינשטיין, שבהן נשזרה כחוט השני אהבה עמוקה לתל אביב, חיברה אותי בקשר עמוק מאוד לעיר. התחושות כלפי העיר ברטרוספקטיבה הן בעיקר תחושות המעוררות געגוע עמוק לפעם. עם השנים היא השתנתה, נעשתה הרבה פחות 'קטנה ותמימה' והפכה לכרך גדול, ממהר ורוחש תנועה אינסופית. אני אישית טיפוס נוסטלגי, ואם הייתה נופלת בידי הבחירה באיזו תקופה לחיות, הייתי בוחר בתל אביב הישנה יותר, זו של שנות ה-50-40 של המאה ה-20".
מיהם המשוררים שהשפיעו על כתיבתך?
"בעיקר שני משוררים השפיעו על כתיבתי. הראשון הוא נתן אלתרמן, שעליו כבר הרחבתי והשפיע עלי רבות בשנותיי הראשונות ככותב, מבחינת כתיבה בחריזה ובתבניות. השפעתו של אלתרמן לפחות בכל הקשור לאהבה לתל אביב ניכרת אצלי עד היום. השני, שהשפיע עליי בצורה שונה לחלוטין ונתן לי השראה רבה לכתוב בצורה חופשית יותר, הוא המשורר הנפלא יהודה עמיחי, שגם כן היה ירושלמי והירבה לכתוב על העיר. בעיניי הוא אחד מגדולי המשוררים שקמו כאן, מכיוון שהצליח ליצור שירה נשגבת ומופלאה, תוך שימוש במילים פשוטות ובשפת היום יום, מבלי להשתמש במילים גבוהות או במליציות. זו גדולה אמיתית של משורר בעיניי".
הספר "חשש לקרה במקומות המועדים" (הוצאת פיוטית) נמכר באתר "עברית":
https://www.e-vrit.co.il/Author/15557/%D7%90%D7%91%D7%99_%D7%93%D7%91%D7%A9
מאת: יהורם גלילי
הוספת תגובה