דרוש נס" הוא ספרה החמישי שראה אור ממש לאחרונה, וישבנו איתה לשיחה צפופה על רוח וחומר, על השראה, יהדות, פילוסופיה וכתיבה.
ספרי קצת על עצמך ועל הבית שבו גדלת – איך הבית והילדות עיצבו אותך להיות האישה שאת היום?
"גדלתי בקריית אונו לשני הורים אקדמאים – אבי, מושבניק צבר, היה פרופסור לגנטיקה ודיקן הפקולטה לחקלאות באוניברסיטה העברית, אמי עלתה לארץ מאנגליה והייתה מוזיקולוגית. למדתי פסנתר במשך שנים רבות. אם לא הייתי עוסקת בכתיבה, בוודאי הייתי מנסה את כוחי בקריירה במוסיקה.
"הנה שני שירים שפורסמו בשני קובצי שירה שפרסמתי בעבר – 'להיאחז במים', ו'שעתם היפה של המים', בהוצאת הקיבוץ המאוחד, והם מייצגים באופן החד ביותר את המעטפת שבה גדלתי:
שיר משמר
היה ערב. בחדר האמבט מיסכו אדים טובים את המראה הגדולה.
אמא משתָה אותי מהמים, עטפה במגבת והושיבה על ברכיים.
הייתי חבילה לבנה, עטופה בניחוח לבנדר-רוז, צופנת פני עתיד.
בבתים אחרים ילדים התפשטו בחופזה ומיהרו להתקלח.
כמעט היה אפשר ללקק בועות שפקעו בי ונטפו על קירות החרסינה,
כשאמא שרה בשני קולות שיר ערש על תינוק בארץ רחוקה.
קול אחד מהוסה ומוקצף עלה משפתיה וצלל אל קונכיות האוזניים;
קול שני הדהד מבית החזה ופעם אל גופי, גוף בתוך גוף כמעט.
בחדרים אחרים הזדרזו ילדים לצחצח שיניים ולהיכנס למיטות.
שני הקולות השתוו בי כמו מים.
התקרה נעה בתנועות רחבות ונפרשה מעלי ברדיד שמים,
כל העולם היה ספון בתוכי כבוטן
והזמן ריחף במתינות מעל לנקיפות הזמן.
בחדר הסמוך סידרה אחותי מערכת שעות בילקוט.
ובערב ההוא, בחדר האמבט שנברא בכדור בדולח דחוס לרווחה,
אל קפלי הבטנה הפנימית של ילדה אחת ויחידה,
רוקמת האֵם הראשונה והאחרונה שיר בתוך שיר,
שיהיה לבִתה לְבָית לכל מחרֵי המחר.
גיאוגרפיה / תמרה אבנר
אמא עלתה מאנגליה
בשל ריח פריחת הפרדסים בשרון.
איזו סיבה מוזרה להגר
ממקומך למקום אחר.
נזכרתי בזה כשביקרתי אתכם לאחרונה.
קלפתם פומלה סביב השולחן הסגלגל בסלון.
המנורה האירה באור רך ובאלכסון
והסטריאו נגן פרלוד לפסנתר.
פלחי האצבעות של אבא נגרו לתוך הקערה
בה פרמת את התפרים מזקיקי הפרי.
רסיסי העסיס סבבו אתכם
באור מופז וכתום של הדר.
הריח היה כל כך מדויק,
שאפשר היה לטעום ממנו בכפית.
מי שמגיע ממקום רחוק, שם לבו
לדברים שנעלמו מעיניו כל חייו.
גדלת בבית מלא השראה ועתיר רוח. מה משך אותך למסלול הפרקליטות הצבאית בסופו של דבר?
"במשך כל שנות ילדותי ונעוריי כתבתי להנאתי – לעצמי וגם למופעי סוף שנה בבית הספר. סיימתי תיכון במגמה "ריאלית-ביולוגית" בתיכון, ומשם, כיוון שהייתי טובה במילים, הלכתי ללמוד "משפטים" באוניברסיטה העברית בירושלים, במסגרת העתודה האקדמית. שם למדתי את אומנות הניסוח של טיעון קוהרנטי, מדויק ומובנה.
כשסיימתי את לימודי התואר הראשון התגייסתי לפרקליטות הצבאית. עכשיו לא רק שהייתי כפופה למערכת שכלתנית, לוגית ומהודקת, אלא גם למערכת של שגרת פקודות, היררכיה נוקשה, שבה אין מקום ליותר מדי שאלות.
בשנת 2001 יצאתי ללימודי תואר שני מטעם הצבא, שאז אפשרתי לגבולות הפנימיים לפרוץ, וחזרתי לכתוב שירה. או אז אפשרתי לרכות, לנשמה לדבר. מכתיבה היררכית, ממושמעת, שאמורה להעביר באופן הבהיר יותר מסרים מדויקים, עברתי לכתיבה יצירתית – שהיא הפוכה לגמרי ממנה. יש בה סוד, יש בה רוח, אין בה סדר כרונולוגי באופן מכוון, ויש בה הרבה מאוד אניגמטיות.
פעמים רבות אני נשאלת איך זה מתיישב – עורכת דין ואשת צבא בעברי, עם היותי סופרת/משוררת?
לכאורה יש כאן סתירה פנימית. פקודות נוקשות, קטגוריות, מערכת משפטית בתוך מערכת היררכית נוקשה, שאין בה מקום לשאלות, שאין בה רכות, שאין בה נשמה. לעומת אמנות הכתיבה המאפשרת פריצת גבולות. ובאמת, במשך תקופה מסוימת הייתי ד"ר ג'קל ומיסטר הייד: בבקרים -חושבת, ובלילות – נותנת דרור לרגש בכתיבה פואטית. זה היה בוידעם פנימי שלא חשפתי כלל. איש לא ידע שאני כותבת, וכשהוצאתי את ספר השירה הראשון שלי "להיאחז במים" בשנת 2007, שיא פריצת הגבולות וסערת הנפש – כולם הופתעו. במידה מסוימת ייתכן שהמוגבלות הזאת בתוך העולם הנוקשה ונתון בגבולות דווקא גרם לשחרור יתר של הממד הלירי… קצת כמו כלב שקשור למלונה, שפתאום משוחרר לרוץ פרא".
מה החוויה המשמעותית ביותר שהייתה לך בחיים, ולמה דווקא היא המשמעותית?
במיקרו – מחוות זעירות של אחיזת יד עם אהוב, שיחה מלב אל לב עם חברה טובה.
במקרו – תקופת הקורונה, שבה נחשפתי למניפולציות הממסדיות שבהן אנו נתונים.
מה מניע אותך להרגיש רלוונטית ומשמעותית עבור אחרים, בחיי היום יום שלך?
"אני מאמינה שחשיפת הפגיעות, הפגימות והחולשות שלנו פותחת אותנו ואת הזולת לרבדים עמוקים יותר, שבסופו של דבר גורמים לנו להיות מאושרים יותר. זה דורש אומץ; לא במקרה המילה courage באנגלית לקוחה מהמילה Coeur הצרפתית – שפירושה לב. אני משתדלת מאוד לחיות באותנטיות ו"עם הלב על השרוול" – זו הדרך היחידה שאני מכירה כדי להתקרב זה אל זה, להסיר את השריון המפריד בינינו. למעשה, הרצון שלי לכתוב נובע גם מהרצון להוריד את המחסום הזה ביני לבין האחר, להכיר אותו על בוריו. ברגע שאני עושה זאת – וברגע שהקורא קורא זאת – יש נגיעה בגרעין האמיתי, אי אפשר ללכת לאיבוד שם, אלא להפך – יש תחושה של התעלות נפש, שלוות נפש – כניסה ונגיעה בסוד אנושי ותחושה של קיומיות".
איזה ויתורים עשית בחיים בכדי לצמוח באופן אישי?
"פרשתי מהצבא בגיל מוקדם. עזבתי את עולם המשפטים שהבטיח לי חוסן כלכלי וחיים רגועים ובורגניים נוחים, ופניתי לתחום הכתיבה. זה הייעוד שלי, ולא הייתה לי אפשרות להתחמק ממנו. למרות הקשיים, אני לא מביטה אחור לרגע".
מה מעורר בך פחד?
"הגירושין שלי. להיות לבד. אבל אני מגלה לאורך השנים איך לבדות נבראת מתוך בודדות, וזה קסם גדול".
בשעות הפנאי, מה את אוהבת לעשות?
"הים הוא בשבילי מכבסה לנשמה. טיול לאורך החוף תמיד ימוסס אנרגיות שליליות. נגינה. וכמובן -לקרוא, לקרוא ,לקרוא".
"דרוש נס" הוא אסופת סיפורים קצרים. מדוע בחרת דווקא בקונספט הזה?
"מידת הסבלנות שלי הולכת ופוחתת לאורך השנים. אני מוצאת שקל לי יתר לברוא עולם בדיוני שלם בריצה לטווח קצר מאשר במרתון של מילים".
איזה מהסיפורים באסופה הזו את אוהבת במיוחד? ומדוע?
"הסיפור השלושה עשר, שחותם את הקובץ. ראשית, כי הוא סופסוף יש סיפור עם סוף אופטימי. שנית, כי יש בו נגיעה בנושאים של 'קונסטלציה משפחתית' והעברות בין דוריות שניתנות לפריצה ולשינוי – נושאים שאני מוצאת בהם עניין רב בתקופה האחרונה".
בריאיון איתך אמרת שמאוד חשוב לך האיזון שבין הנפש והחומר, הפילוסופיה והיהדות. תוכלי להרחיב פה מעט?
"אני מרגישה שהגיע הזמן לצאת מעקרונות הפוסט מודרניזם, שלפיהם האדם נמצא במרכז, והוא מונע מהרצון לעונג מידי, מממש את דחפיו ואת יצריו החומריים ומוצא ריפוי לתחלואיו הגופניים והנפשיים רק באמצעות החומר. העולם נמצא במשבר רוחני. אנחנו צריכים לחתור להפצת התרופה האנושית הטמונה ביהדות – ענווה, חמלה, אמפתיה, ערבות הדדית. רק משם תצמח התובנה העמוקה לכך שהאדם הוא חסֵר ביסודו, שעליו לבקש מהאלוהות השלמה, לפנות אל בורא העולם ולבקש נס, שהוא מעל לחומר ומעל לחוקי הטבע. עליו לחדול מהניסיונות הבלתי צליחים למשות את עצמו מהביצה באמצעות אחיזה בציצית ראשו, כמו הברון מינכהאוזן; עליו להושיט יד אל מחוץ לעצמו, להניח לרגע לאגו; לנטוש את התפיסה האגוצנטרית שהוא כל-יכול, לרסן את השאיפה לבנות מגדל בבל שיתעלה על חוכמת הבריאה".
בחרת לכתוב בספר על הורות, נשים, ילדים להורים תובעניים, אנשים שקופים. האם יכול להיות שכל אחד מהגיבורים האלה הוא את? איפה את רואה את ההשתקפות שלך בסיפורים הקצרים?
"אני כותבת את עצמי, את כל כולי – את מה שברור מאליו וגם את החלומות הכמוסים, הפנטזיות והפחדים שלי. אין לי ספק שאני נמצאת בכל אחת מהדמויות שלי, אחרת לא הייתי יכולה לכתוב אותן. גם בפירוש חלומות שאותם אנו חולמים בלילה יש מתודה שלפיה כל דמות שאנו חולמים אותה היא בעצם צד לא מואר של עצמנו. יש בזה משהו".
האם הסיפורים האלה הם שיקוף של המציאות שלנו פה בישראל? תסבירי
"בעיניי, הניסיון שהחברה הישראלית לא עמדה בו עד כה, הוא האומץ לעמוד מול מצב האדם האנושי – הפגום, הפגיע, החולה, הנתון לחסדי הטבע, הבריאה והאל – ואז לרדת על ברכיו, ובענווה רבה לקרוא: הצילני נא. בעיניי, עם כל הצער והאמפתיה שיש לי לאחיי היקרים בצמתים, היציאה לרחובות ולמחאות כבר לא יועילו לנו. מיצינו את הדרכים האלה, וכרגע אנו רק מלבים את האש. עלינו – כל אחד מאתנו, כולל אני – לערוך בדק בית פנימי ולראות איך שינוי המציאות הפנימית, שלווה ושמחה, אהבה ופרגון, ישפיעו מיד על חיי המציאות הסובבים אותנו".
איזה חלום עדיין לא הגשמת?
"אני עדיין מחכה לטלפון טרנס אטלנטי מאופרה ווינפרי: "תמרה, האם תואילי לככב החודש ב"בוק קלאב" שלי?" ואני אהסס לרגע, וככל הנראה אענה בחיוב".
"דרוש נס" של תמרה אבנר ראה אור בהוצאת "שתיים".
https://2sfarim.com/product/%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%A9-%D7%A0%D7%A1/
הוספת תגובה