גם דיבור קולי הכולל בתוכו מקצב, גוון צליל ואינטונציה, יכול להיחשב כאלמנט בעל אספקטים מוזיקאליים, כמו כן קולות אחרים בטבע.
בכך ניתן לכלול פילוסופית גם את בעלי החיים כחלק מעולם מוזיקאלי משלהם, קולות, אינטראקציה ושפה לה הם מגיבים בתחושות שונות.
האזנה למוזיקה, יצירת מוזיקה ובמיוחד נגינה פיזית, מעוררת אותנו מנטאלית וקוגניטיבית, יוצרת פעילות מתמשכת וקשרים בין חלקי המוח השונים האחראיים על תפקודים שונים. הגולשים לשאר החושים ולהרבה תחומים חשובים מעבר לתגובה הישירה הקשורה במוזיקה, לרבות חיבור קשרי המוח בין הזיכרון קצר הטווח "לארכיון" הזיכרון ארוך הטווח. מוטוריקה וקואורדינציה, תקשורת בין החושים למוח וממנו חזרה לפעולות בגוף, דמיון והבאתו לפעולה פיזית, מתמטיקה ואסתטיקה המלווים ביכולות תקשורת והבעה בתצורות שונות.
המוזיקה והצד הטרפויטי
נגינה והאזנה למוזיקה מאפשרת אפקט מדיטטיבי ותרפויטי, בכוחה להרגיע ולהחזיר אדם לתחושה של איזון. המוזיקה בתצורה כזו או אחרת יכולה לחבר אותנו אמוציונאלית עם כל קשת מצבי התודעה, בכך להניע אותנו מהמחשבה אל עבר הצד הרגשי לפעולה ו/או תחושת פורקן והשלמה עמוקה יותר עם זיכרון ומצבי חיים מסויימים. היא מחברת אותנו רגשית ואינטלקטואלית עם שאר האנושות, גורמת להרגיש מכנה משותף ושייכות לדבר רחב יותר מהאני העצמי ויכולה בכך להפיג בדידות.
מאחר ובכוחה לשמר ולחזק את הקשרים בפעילות חלקי המוח, ביכולתה להעצים את השימוש בזיכרון וחוויות אינטלקטואליות שעברנו ולהביא אותן לידי מיצוי בפוטנציאל האינטליגנציה שטמון בכל אדם. ידועים מקרים רבים אודות חולים שאיבדו את הזיכרון ו/או קשר עם המציאות (כגון מחלת האלצהיימר), אשר החלו להגיב ואף חזרו להכרה עם הסביבה כאשר שמעו שיר או קטע מוזיקאלי שהיה קשור אליהם בעבר. ההטבעה שיוצרת המוזיקה יחד עם הזיכרון של אירועים מסוימים תוך האפקט הרגשי המשולב בכך, היו מספיק חזקים בכדי לעורר שוב תקשורת מוחית ופעילות קוגניטיבית אצל חולים אלה.
ניקח דוגמה מוכרת: כאשר אדם שומע לפתע שיר המחובר לזיכרון של תקופה ורגעים מיוחדים אליהם יש לו ערגה, השיר מוטבע בתודעתו באופן המפעיל מייד תגובה רגשית לאותו אירוע, האדם במובן מסויים חוזר להרגיש ולחוות משהו מאותו רגע מקורי וזאת לאחר שקיבל טריגר חזק לפעילות במוח המקשרת את חלקי המוח בין הזיכרון ארוך הטווח עם הזיכרון קצר הטווח והתודעה בהווה, בכך נסגר לו מעגל קוגניטיבי הקשור בהווייה שלו ובחוויות שמעוררות בו את ההכרה העצמית על רוחב ציר הזמן.
חיפוש ביוטיוב של צירופי המילים הקשורות באלצהיימר ומוזיקה (באנגלית) יוביל אתכם לאינספור דיווחים ושיתופים בתחום, הנה כמה מתוכם:
https://www.youtube.com/watch?v=MdYplKQ4JBc
https://www.youtube.com/watch?v=QiPoo4zwnIo
https://www.youtube.com/watch?v=jOxP3BEgVtQ
https://www.youtube.com/watch?v=HrjfIlrusf0
https://www.youtube.com/watch?v=beNTuTLHm9Q
הרגש והערך שיוצר המידע והזיכרון הנלווה למוזיקה
הן בפאן האישי והן בפאן הקולקטיבי, החיבור של שיר או קטע מוזיקלי עם זיכרון ואירוע מסוים, הקשרים תרבותיים, התרחשויות ותהליכים היסטוריים שקרו,יוצרים סביב הקטע המוזיקלי הילה של רגש וטריגר שנותן ערך סנטימנטלי מיוחד לאותו קטע מוזיקלי, גם אם הקטע המוזיקלי/השיר אינו בהכר ח מיוחד או יפה מאד כשלעצמו. כחלק מפעילותי, הייתי אמון על ביצוע/בקרה של פרויקט רחב היקף לשימור דיגיטלי של כל אוספי ארכיון הצליל הלאומי בספריה הלאומית, המייצגים רוחבית את תרבות המוזיקה בישראל.
במסגרת הפרויקט הגיעו יום אחד לבקר מכובדים שונים ונציגי התורמים, תוך חיבור רגשי של כל הנוגעים בדבר בהקשרים ההיסטוריים, החברתיים ואף המסורתיים הקשורים בשימור רוחבי של המוזיקה הישראלית. הקשבנו יחדיו לדוגמאות מהמדיות השונות – באופן טבעי חלק מהחומרים שהיו על מדיות מאד ישנות נמצאו במצב בעייתי ונשמעו באיכות ירודה יחסית, אך התוכן שבהן היה רלוונטי ובעל משמעות תרבותית. כולם היו במצב רוח טוב ועלתה שאלה פילוסופית באויר: כמה יכולה להיות משמעותית שמירת תוכן אשר הרלוונטיות שלו לא נראית גבוהה במיוחד כיום, בעוד שגם איכות הצליל שלו ממילא ירודה מאד?
חשבתי לרגע, בכדי לא להיכנס לפרטים טכניים מסובכים אך לחבר את תשובתי לטריגר רגשי תרבותי והיסטורי המתאים לפורום, המצאתי את "דוגמת דוד המלך", וכך בערך הלך הרוח שתארתי להם:
כתוב במקורות שדוד המלך ניגן על נבל וכינור, ובכן לא ידוע מה היה טיבו כנגן, אך בואו נשער שהיה זה ריטואל חינני למדי: "כטוב ליבו ביין לעת ערב מלווה הוא את שיריו…" (מתוך מילותיו של אביהו מדינה לשיר: כנור דוד). נניח באופן דמיוני, כי יום אחד בעת נגינתו של דוד ניגש אליו שלוימלה (הבן שלו…) והקליט אותו עם טלפון נייד באיכות גרועה. (בינינו, בכל זאת, טלפון נייד לפני 3000 שנה בטוח היה באיכות גרועה, שלא לדבר על דוד המלך שהייתה לו עבודה להיות מלך ולא הספיק ממש להתאמן על הנבל והכינור).
ולא רק זאת אלא נניח שבאותם ימים עם כל הצרות של בני ישראל הנגינה של דוד לא הייתה ממש בראש מעייניהם, בגדר "נו בסדר, עוד פעם דוד על הנבל?", כמו "סופר סלבריטאי" בימינו שינגן כל שבוע על חלילית עם כוס יין. לימים, נמצא בחפירות בית המקדש האייפון האבוד של שלמה, חרוט עליו בזהב שלמה המלך ומתוך 1000 תמונות סלפי של נשותיו (ושל מלכת שבא) מצאו את גם ההקלטה האבודה של דויד אביו.
עתה נדמיין מה היה הטריגר הרגשי והערך של אותה הקלטה בימינו? גם אם ההקלטה הייתה באיכות ממש גרועה, איוושה חלושה של נגינה רעועה על נבל וכינור מהולה בהרבה רעש רקע… אבל, שומעים שם את דוד המלך! כל ההיסטוריה מרובדת הזיכרון והרגש לאורך 3000 שנה מתנקזת לשם… מי יודע, אולי גם מה שאנו שומרים היום יתנקז לרגש וחיבור היסטורי עוד 3000 שנה, ולו במעט.
בכדי לחזק את דוגמת דוד המלך עם המעטפת ההיסטורית / רגשית המעפילה לעיתים עשרות מונים על המוזיקה לבדה, דמיינו 2 מצבים:
1: שימו מאחורי זכוכית במוזיאון, הקלטה ישנה באיכות גרועה ובנגינה בינונית מהולה בהרבה רעש, עליה לא רשום שום מידע והיא אנונימית לכל באי האנושות – איש לא יודע שזה דוד המלך.
2: שימו מאחורי זכוכית במוזיאון את אותה הקלטה, עם פתק קטן שעליו כתוב "דוד המלך בנבל וכינור" (הוקלט בבר מצווה של שלמה, עם אייפון דור מינוס 3000).
בסעיף 1, כאשר אין לאף אדם בעולם שום מידע וחיבור עם זיכרון סביב ההקלטה, איבדנו את טריגר הרגש וההקשר ההיסטורי, עד כדי כך שאין להקלטה שום משמעות, וועדת הדירקטוריון עשויה לזרוק אותה לפח ולפנות את הזכוכית במוזיאון לאיזה כד מהתקופה הרומאית.
בסעיף 2, בדיוק אותה הקלטה (אותו קובץ זהה) אך עם פתק ללא החלפה עליו רשום "דוד המלך"… בני אדם מכל קצוות תבל עולים לרגל לשמוע / להביט בפלא ולהזיל דמעות, היא מתומחרת יותר מציור המונה ליזה.
קצת על טריגר רגשי שיוצר תחושת ערך באופנים ועולמות אחרים:
השימוש במוזיקה ו/או כל דרך אחרת ליצירת טריגר רגשי, נעשה בעידן המודרני לעיתים באופן מחושב המושך אדם אל "זהות עצמית" עם אותו מידע רגשי עבורו הנלווה למוצר, ובכך מניע אותו לפעולה בתחום העסקים, המכירות ושיווק מוצרים, כאשר ברור כי קונה המעוניין במוצר מתוך תגובה רגשית, הוא קונה חזק יותר המשכנע עצמו (לפחות לזמן קצר) בהזדהות עצמית עמוקה יותר עם המוצר.
ילד שחולם לנגן לראשונה על גיטרה והמוכר בחנות מציע לו בדיוק את דגם הגיטרה עליו מנגן גיטריסט הרוק הנערץ עליו, על אותו ילד (וגם על הוריו..) מופעל טריגר רגשי חזק להזדהות עם המוצר העוקף את השאלה כמה הגיטרה הזו באמת מתאימה עבורו. קחו את "הרגש" הזה לעולם המבוגרים עם נדל"ן, מכוניות, בגדים, תמרוקים וכו… הבנתם את הרעיון.
לסיכום:
בעוד שמילים צריכות סדר והקשר לוגי עם השפה כדי לאפשר לאדם להמיר אותן לרגש ותחושות, הרי שהמוזיקה מיד נוגעת שם באופן מופשט ללא תיווך של שפה מילולית בדרך. בכך, הופכת המוזיקה לשפה בינלאומית החוצה גבולות, תרבויות, אגו ו/או היבטים שונים של האדם מעבר לאחיזתו בעולם הפיזי. אם ישנה שפה ששווה לכם כילדים או כמבוגרים להכיר ולהתבטא בה מעל המלל, זו השפה המופשטת והאוניברסלית ביותר שמחברת בין חלקי המוח, הגוף, הרגש והאנושות. אינכם צריכים להיות "מומחים" במוזיקה או וירטואוזים בנגינה, מספיק שאתם חווים אותה ומתנסים בה ע"פ יכולותיכם, הלימוד עם החוויה והפעולה בדרך הם אלה שעושים את העבודה ומשמרים אתכם.
מאת: גיל שטיין,
מוזיקאי ומומחה בתחום הקול, מנהל אולפן ארכיון הצליל הלאומי ומרצה בתחום.
הוספת תגובה