נטע ענבר סבן היא פסיכולוגית קלינית ומטפלת משפחתית וזוגית, מחברת הספרים "מחול התודעה והנפש – מבט פסיכולוגי על תהליכי התפתחות אישית וחברתית" (גלילי הוצאה לאור) ו"פסיפס אנושי – מבט פסיכולוגי על הגוונים המרכיבים את עם ישראל" (צמרת הוצאה לאור). בימים אלו נמצא ספרה "נשבר לי הלב תעזרו לי – טיפול פסיכולוגי בילדים ונוער" בשלבי הוצאה לאור.
בשבת ה- 7.10.2023 התעוררנו למציאות אחרת. אף אחד מאיתנו עדיין לא קלט שהחיים השתנו. בלבול היה השלב הראשון שבו היינו נתונים כולנו: א.נשים וילדים שהותקפו, כוחות צה"ל, ממשלת ישראל ובהדרגה כל העם. בהדרגה חדרה הזוועה לתודעה וחיינו השתנו לעד.
תחושת הביטחון הבסיסי, הקיומי נעלמה והבנו שחיינו עלולים להיות בסכנה. במצב כזה עולה ידיעה שעלינו קודם כל לשרוד. ילדים היו בשקט במשך שעות בממ"ד כי הבינו שאם יבכו בגלל אוכל או מים עלולים להרוג אותם. הם ראו את הוריהם נרצחים לנגד עיניהם או נחטפים, ידעו כי אבא יצא להגן עליהם והבינו שאולי לא יחזור. הבית, המקום שאמור להגן עליהם, ביתם השלו והרגוע, עם ריח האוכל והעוגות, עם הכלב בחצר, עם החברים שבאו מדי יום לרכוב על אופניים – הבית התמלא חורים, התרסק, נשרף והם בתוכו.
עם שריפת הבתים נשרפה תחושת הביטחון הקיומי של כל הילדים בכל מדינת ישראל. ילדים וילדות ובני נוער החלו לסבול מחרדות ברמות שונות. באופן גס ניתן לשרטט שלושה מעגלים של פגיעה: במעגל הראשון כל מי שחווה באופן ישיר את ההתקפות או שמישהו מבני משפחתו נחטף, נהרג או נפצע. במעגל השני כל מי שמכיר ילד או מבוגר שנחטף או נהרג, או שביתו נפגע מפגיעה, ובמעגל השלישי ילדים וילדות שלא מכירים מישהו שנפגע אולם חשופים להיותינו במלחמה ולמה שהתרחש. כולם חווים אימה קיומית וכולם מנסים להתמודד עם המצב, כל אחד לפי המשאבים הסביבתיים והרגשיים שיש לו.
שאלה ששואלים אותנו הורים היא האם הילד.ה יפתחו תגובה פוסט-טראומתית וכיצד ניתן להוריד את הסיכויים לכך. ברצוני לומר כי צורת ההתמודדות של כל אחד ואחת תלויה קודם כל בחומרת האירוע שעברו, לאחר מכן במבנה הנפשי האישי, בתגובות הקרובים אליהם, בעיקר הוריהם ובהיסטוריה האישית.
כיצד יכולים ההורים והמבוגרים הסמוכים לעזור?
העיקרון המנחה כשניגשים לילדים וילדות שעברו טראומה הוא מתן מקום לביטויי האימה והאבל שלהם יחד עם מתן מקום לשחרור המוח מהמראות: משחק, צחוק, אוכל טוב, בילוי ביחד באווירה טובה. ילדים מתמודדים עם טראומה ואבל בדרך שונה מאשר מבוגרים. נפשם אינה יכולה להכיל לאורך זמן את הטראומה, והם בורחים ממנה למצב תודעתי אחר של שכחה. במצב כזה נראה אותם נהנים באמת ממשחק, משתוללים עם חבריהם, צוחקים וכאילו 'שוכחים' את הטראומה, אבל הטראומה שם כל העת.
עלינו להיות קשובים אליה, וגם אם היא צצה באמירה או במבע פנים יחיד של עצב או אימה כדאי "לתפוס את קצה החוט" ולשאול: "מה קרה? נזכרת במשהו? משהו עצוב נכנס ללב עכשיו?". בשום אופן אסור לדחוק בהם לספר מה קרה ואם הם זקוקים להמשך הדחקת הרגש שעלה יש לאפשר להם זאת. צריך לומר: "ראיתי שמשהו קרה לך, אם תרצי.ה לדבר על זה אני כאן כדי להקשיב" ואולי אוכל לעזור לך להרגיש טוב יותר".
ילדים וילדות בגילי גן ובית ספר יסודי יבטאו לעיתים את רגשותיהם באמצעות השלכה על בובות וצעצועים. הם יאמרו שהדובי פוחד או שגיבור העל יכול לבוא ולהציל את כולם. הם ישחקו בחיילים ובטנקים שבאים להציל את מי שמתחבא, או שירדפו כדי לתפוס את הרעים ולהציל את הטובים. יש לאפשר להם לבטא את הפחדים בדרך זו ולהיות בסביבתם. אפשר לומר: "אני רואה שהדובי פוחד מאוד, מה אפשר לעשות כדי שיפסיק לפחד?" או "אני רואה שהטובים מצליחים לתפוס ולהרוג את הרעים, איזה יופי שיש להם הכוח לעשות את זה".
שבירות תתרחשנה ללא אזהרה והילדים יתחילו לבכות, אולי לא ירצו לאכול, ישאלו איפה אבא או אמא, איפה החבר שראו כל יום ועכשיו נעלם או איפה השכנה שגרה לידם. הם יכולים להתקשות בשינה. בצד הבכי הם עלולים להתעצבן מכל דבר, לצרוח ולסרב לשמוע להוראת ההורים. עלינו להבין שהכול כל כך רגיש ופגיע, גם אנחנו מרגישים כך ובוודאי ילדינו. הילדים מוגנים יחסית כיוון שאמנם נפשם רכה אך הם מתייחסים אל ההורים, אל הסבים והסבתות כשכבת מגן שתשמור עליהם. אם נפגעת שכבת המגן כי הורה מת או נעלם, או נמצא בהתקף חרדה ולא יכול לתפקד ולהעניק רוגע, יש להכניס מבוגר אחר לתמונה על מנת שהילד יוכל לתפוס אותו או אותה כשכבת המגן במקום זו שנעלמה.
עלינו לדעת שילדים יודעים שקיים היום איום כבד – גם אם לא אמרנו להם את זאת בבירור. כפי שאנו משוועים למידע כדי לחוש קצת יותר שליטה, כך גם הם. עלינו לתת להם מידע לאחר סינון ולהסביר את הדברים כך שיוכלו להבין אותם. גם אם הצלחנו להגן עליהם במשך יום מהידיעות המחרידות, הם יקבלו אותן מחברים שאיתם הם בקשר. הזוועות רצות ברשתות ומגיעות גם לילדים ולכן עלינו להתייחס למה שקרה ולהסביר להם.
איך לספר לילדים ולהסביר להם מה קרה?
עלינו לברר מה הם יודעים ולצאת מכאן כדי להמשיך ולתת מידע רלוונטי בלבד.
למעגל הראשון עלינו לומר שאנחנו יודעים שקרו דברים מאוד קשים, שאבא או אמא או סבתא או חבר.ה נהרגו או נחטפו. שתמיד נזכור בלב את ההרוגים וגם הם לא שוכחים אותנו וימשיכו לשמור עלינו ולאהוב אותנו. כל משפחה יכולה להשתמש בסט הערכים והאמונות שלה, אך חשוב מאוד לתת לילדים צעירים משהו להיאחז בו, והנרטיב שאומר שהם נמצאים במקום כלשהו, בשמיים, למשל, וממשיכים לאהוב אותנו נותן להם חיבור לאדם שנהרג ומוריד את רמת חוסר האונים, גם אם במידה מועטה.
למעגל השני של ילדים שמישהו שהם מכירים חווה את התופת או איבד מישהו קרוב : בני משפחה, חברים, מישהו שהכירו ברשתות, חבר של חבר וכל קרבה אחרת מסוג זה יש לומר כי יש מלחמה בישראל, במקום רחוק ממקום המגורים שלהם, כי נקבל ונעזור לילדים שעברו את המלחמה וכי אנחנו והם בטוחים קיומית. כאשר יש אזעקה יש ללכת לממ"ד ולעשות בדיוק את מה שההוראות אומרות וכך ישמרו על עצמם. אנחנו נהיה איתם כל הזמן בממ"ד וכך נשמור עליהם.
למעגל השלישי של ילדים שחווים את הפחד והטראומה מסביב ללא שיש להם קשר ישיר למישהו שנפגע יש לומר שעלינו לשמור על עצמנו, המלחמה רחוקה מאיתנו וכל עוד נקשיב למה שאומר לנו הצבא לעשות וניכנס לממ"ד בעת אזעקה נהיה בטוחים.
עקרונות להתנהגות ולפעולה:
חלק חשוב מהתמודדות במשבר הוא הזזת הרגש הצידה ומתן מקום לפיקודם של כוחות האגו. לשם כך על ילדינו להיות עסוקים ולהימנע מלשבת כל היום עם הרשתות ולהיות חשופים לגלי פחד של ילדים כיון שזה מעלה את רמת החרדה.
יש חשיבות גדולה מאוד לשמירה על מהלך חיים רגיל ועל סדר יום קבוע של פעילות: לקום בשעה מסוימת, לצחצח שיניים ולשטוף פנים, לאכול ארוחת בקר, לאחר מכן להיכנס לזום של בית הספר ואז יש זמן לעזרה בבית: קיפול כביסה, הוצאת כלים מהמדיח, סידור החדר. יש להתאים את המטלות לגילם של הילדים.ות.
אתם ההורים יודעים מה כל ילד מילדיכם מסוגל לעשות ויש לדרוש זאת ממנו. יש לדאוג לחצי שעה של הפעלת הגוף, הן בבוקר והן אחרי הצהריים. ללמד אותם לנשום נשימות עמוקות: לשאוף דרך האף למלא את חלל הבטן ואז לנשוף דרך הפה. ללמד אותם לכווץ ידיים חזק חזק ואז בבת אחת לשחרר, ואז לעבור לרגליים, לבטן, לישבן. הכיווץ והשחרור נותן תחושה של שליטה והרפיית הגוף, מה שמשפיע על המצב הרגשי. דרך היוטיוב, בפיקוח ההורים, ניתן להיכנס לאימון התעמלות המתאים לגילם ולעשות אותו.
יש למצוא משחקים המערבים מוזיקה, צחוק, ועשייה. נכון, יהיו רעש והמולה בבית אך ריקוד לקול המוזיקה שהם אוהבים ישחרר אותם ואת נפשם בצורה יעילה. יש לתת להם תחושת התגברות על חוסר האונים דרך עשייה משמעותית: לכתוב לחיילים ולצייר להם ציור, להכין עם ההורים חבילות לחיילים, לשלוח צעצוע שלהם לילדים שאין להם בעקבות המצב, להסכים לשחק עם ילדים שבאים להתארח בבית או להכין עוגיות שוקולד ולשלוח לילדים. כל מה שמשמעותו עזרה לאחר נותן תחושה של עשייה ויציאה ממעגל של חוסר אונים.
מתי לפנות לאשת.איש מקצוע?
צריך לדעת כי כאשר מתרחשת טראומה מסוג זה קיים בעיקר בלבול אצל ילדים וגם אצלינו, המבוגרים. פחד הוא דבר טבעי ובשלב ראשון כוחות המשפחה מספיקים כדי לעגן את המשך החיים והקיום הרגילים. יחד עם זאת אם מתפתחים חרדה קיצונית, קושי לאכול או לישון, בכי, סירוב לצאת מהחדר או מהבית וקושי בתפקוד יש לפנות לאשת מקצוע.
מאת נטע ענבר סבן פסיכולוגית קלינית ומטפלת משפחתית וזוגית
הוספת תגובה