1ספר הביכורים שכתבה, "טעם של מלח", יצא לאחרונה בהוצאת "שתיים" וכבר נחשב רב-מכר ברשתות ובאתרים השונים, כשהוא גורף מחמאות על סגנון כתיבה ייחודי ותוכן שאי אפשר שלא לשקוע בתוכו, ולהגג על החיים עצמם.
ספרי קצת על עצמך ועל הבית שבו גדלת – איך הבית והילדות עיצבו אותך להיות האישה שאת היום?
נולדתי בחיפה לפני 52 שנה, גדלתי וחייתי בה שנים ארוכות. זיכרונות הילדות והבגרות שלי קשורים אליה, אחד מהחזקים שבהם הוא הספרייה העירונית ברחוב פבזנר בהדר. כ׳תולעת ספרים׳ מדופלמת מגיל צעיר ביליתי רבות בין המדפים, כולל – כמובן – עם ספרים שלא מתאימים לגילי… תמונות ילדותי כוללות את רחובות שכונת הדר בחיפה (כשעוד היה הדר בשכונת הדר…), חטיבת הביניים בה הכרתי את בעלי (אנחנו יחד מגיל 14), לידת שני ילדיי, אוניברסיטת חיפה בה סיימתי תואר ראשון והתחלתי תואר שני, ועוד ועוד. בצד אלה, כמו בחיי כולנו, היו גם חוויות קשות או שליליות. קשה להסביר במילים מדויקות כיצד עברו של אדם נישא על גבו אל ההווה שלו. כתיבה היא דרך מצוינת להיווכח בכך. גם כשאני כותבת סיפור בדיוני לחלוטין מתנקזים אליו, מבלי להתכוון, זיכרונות וחוויות, שפה מסוימת או הלך מחשבה שהם יחודיים לי. אנשים יכולים לחלוק את אותו אירוע, אבל השפעתו על חייהם וזיכרונם אותו הם בלעדיים ושונים.
מה משך אותך לקלינאות התקשורת? האם העבודה עם הילדים בהכרח או העניין הטיפולי?
העניין שלי במקצוע נבע קודם כל מן העיסוק בתקשורת אנושית, באופן שבו מילים יוצרות קשר בין אנשים. העובדה שהלימודים רחבים מאד וכוללים גם היבטים פסיכולוגיים של התפתחות היתה גורם משיכה גדול מאד. הצירוף של גוף הידע יחד עם האפשרות לעבוד עם ילדים היה עבורי שילוב מנצח. כבר מן ההתחלה היה ברור לי שאעבוד עם ילדים ולא עם מבוגרים. הסיבה לכך היא הפוטנציאל העצום שיש בעיניי לכל ילד, גם אם יש לו קשיים או לקויות. המוכנות והיכולת לספוג כל מה שמוצע להם, לפני שהבגרות וההתניות החברתיות עוצרים אותם ופוגעים באפשרויות לגדילה. זהו מקצוע חיובי, מקצוע שיש בו הצלחות, מקצוע שעושה שינוי אמיתי בחייו של ילד.
מה החוויה המשמעותית ביותר שהייתה לך בחיים, ולמה דווקא היא המשמעותית?
החוויה המשמעותית ביותר שהיתה לי בחיי היא לידת ילדיי. אני אמא לשניים. את בכורי ילדתי כשהייתי בת 26. היום הוא בן 26. הילד שהפך אותי לאמא נתן לי גם את הזהות המשמעותית ביותר בחיי. לכל אחד מאיתנו יש מגוון של תפקידים. אני בת של… אני חברה של… אני אשתו של… אני אשת מקצוע… ועוד ועוד, אבל בעיניי – אימהות היא התפקיד החשוב מכולם. נכון הדבר שילדים גדלים ומידת הנזקקות שלהם הולכת וקטנה, אבל התהליך של היפרדות תקינה של ילד מהורה יכול להיות מוצלח רק אם הבסיס לקשר הוא בסיס טוב. אני לא משלה את עצמי לחשוב שהחוויה הזו היא נטולת טעויות. ברור לי לגמרי שכמו כולם – גם אני שגיתי ובוודאי עוד אשגה. אבל אימהות היא חוויה בלתי נגמרת, מורכבת ומספקת את הטעם לחיים, ובעיני – היא התפקיד החשוב ביותר שיש לאדם בחייו.
מה מניע אותך להרגיש רלוונטית ומשמעותית עבור אחרים, בחיי היום יום שלך?
היכולת לעשות שינוי לטובה. היכולת לתמוך בתהליכים שאחרים עוברים ולסייע להם בדרך. אתן דוגמא: לפני כמה ימים יצרה איתי קשר דרך הפייסבוק אישה צעירה, שאחותה נמצאת כעת בתהליך אבחון של טרשת נפוצה. היא ביקשה ממני לדבר עם האחות, שנמצאת כעת במצוקה קשה סביב ההתמודדות החדשה והלא-פשוטה הזו. בהיותי חולת טרשת נפוצה ותיקה – הסכמתי מיד. אני יודעת על בשרי את הערך שיש לשיחה ולווי של מישהו שמתמודד עם אותו קושי. טרשת נפוצה היא מחלה נוירולוגית כרונית חשוכת מרפא, אבל עם טיפול נכון וסביבה תומכת אפשר לחיות איתה. יש לי בראש דימוי של פיגומים, שתומכים בבניין עד להתייצבותו העצמאית. זו, אגב, גם אותה תפיסת עולם שליוותה אותי כקלינאית תקשורת.
איזה ויתורים עשית בחיים בכדי לצמוח באופן אישי?
מסלול חיי התקדם באופן שגרתי למדי עד גיל 30 לערך, אז חליתי בסרטן ונאלצתי לעבור תקופה ארוכה של טיפולים והחלמה. אלו היו חודשים של שבר פיזי ומנטלי. לצערי, שנים אחר כך נאלצתי לוותר גם על עיסוקי כקלינאית תקשורת, כתוצאה מאתגרים שהציבה בפניי מחלת הטרשת הנפוצה ממנה אני סובלת וממשברים בריאותיים נוספים. המציאות שאני מתארת כאן לא היתה בשליטתי. כמאמר המפורסם – דברים רעים קורים לאנשים טובים כל הזמן, והם קרו גם לי והותירו אותי עם אובדן ועם חיפוש זהות. לתמונה הזו נכנסים בעלי וילדיי. הם הצילו אותי ביותר ממובן אחד. ראשית הם העניקו לי את העזרה שהייתי זקוקה לה על מנת להיאבק בקשיים המיידיים. אבל חשוב מכך, הרצון והסיבה למציאת משמעות בחיים הגיעו בזכותם. הכתיבה מספקת לי משמעות ונותנת לי כוחות לריפוי. הקושי הוא ממשי. לא ניתן להימלט ממנו. הוא לא בשליטתי. אבל ניתן בהחלט להחליט איך מתמודדים איתו. את הבחירה הזו לא ניתן לקחת ממני.
מה מעורר בך פחד?
בהמשך ישיר לדברים שכתבתי קודם: אני חוששת, כמובן, ממחלה גופנית שלא תאפשר לי לשלוט בחיי. אבל כשאני מתבוננת סביב בראייה רחבה יותר מעבר לעצמי, אני חרדה מן המציאות המתהווה סביבנו בחודשים האחרונים. אני חוששת שילדיי יחיו במדינה שאין בה בחירה חופשית. אני פוחדת מחיים בחברה אלימהֿ ומושחתת, שלא תאפשר להם להגשים את עצמם ולחיות את חייהם כפי שהם רוצים.
כתבת ספר ביכורים. איך הסביבה מתייחסת להיותך סופרת, כעת, נוסף על הכובעים הנוספים שאת חובשת?
התגובה המיידית של האנשים הקרובים לי להוצאת הספר היתה ״איפה זה התחבא כל הזמן?!״ והתשובה שלי היא שדברים מתרחשים בזמן ובמקום המתאים. האמת היא שאהבת המילה הכתובה הייתה חלק מחיי תמיד, וכתיבת הספר כעת היתה יותר של תהליך של התעוררות מאשר של יצירת יש מאין. הכתיבה מתרחשת אצלי באופן טבעי. יש בה, כמובן, מאמץ מחשבתי, מחקר, תהליך של התחברות לאזורים נפשיים, והיא מצריכה גם משמעת. מבחינתי – כתיבה היא עבודה לכל דבר, אבל יש בה הרבה חופש, מרחב וקשב פנימי.
אנשים כותבים לי מילים מרגשות וחשובות אחרי שהם קוראים את ״טעם של מלח״. גם כאלה מסביבתי הקרובה וגם אנשים זרים. אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל אומר רק שהספר מהדהד אצל אנשים שונים בצורות שונות והם מצליחים למצוא בו את עצמם. בסופו של דבר – זוהי הסיבה שסופרים כותבים ספרים: היכולת לגעת באנשים.
למה בחרת לכתוב את הספר כשתי נובלות נפרדות?
היתה לי התלבטות אם להשאיר את ״טעם של מלח״ כשתי נובלות או לחברו לסיפור אחד. בגלל שקיים קשר תוכני בין שתי הנובלות ויש בו דמות שמשותפת לשתיהן, לתחושתי – הסיפור נקרא כרומן אחד. לשתי הנובלות יש נושא משותף: שתיהן עוסקות באופן שבו העבר שלנו משפיע על האנשים הבוגרים שאנחנו הופכים להיות והתפקיד שיש ליחסים בין אנשים במתן משמעות לחיינו. הסוגים השונים של היחסים האלה – אימהות, חברות, זוגיות – מופיעים בצורה שונה בכל אחת מהנובלות.
איזה חלום עדיין לא הגשמת?
זו שאלה גדולה מאד, שאנסה לפרוט אותה לרצונות מעשיים:
אני רוצה לכתוב עוד ספרים.
אני רוצה לטייל בארצות שלא הייתי בהם.
אני רוצה לראות את ילדיי גדלים ומקימים משפחות.
אני רוצה לחיות.
את הספר "טעם של מלח" אפשר להשיג באתר ההוצאה "שתיים".
https://2sfarim.com/product/%d7%98%d7%a2%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%9e%d7%9c%d7%97/
הוספת תגובה