אבל נשאלת השאלה אם אנחנו לא מגזימים. ואם כן, מתי אנחנו מגזימים?
מתי הגיע הרגע להניח להעצמה במקומה ולדבר תכלס ובמילים אחרות, היכן עובר הגבול? בתור מבוגרים אולי קל לנו יותר לשים לב מתי זה כבר יותר מדי, אבל כשזה נוגע לילדים שלנו אנחנו לא תמיד שמים לב מתי אנחנו עוברים את הגבול, או שאנחנו בכלל לא שמים גבול מלכתחילה… כשהבת שלי הייתה קטנה יותר, סביבות גיל 5-6, היא כבר הייתה סופר מועצמת. ילדה יחידה באותה תקופה מנסיבות כאלו ואחרות שהייתה כל עולמנו. הכל סבב סביבה. היא הייתה מרכז הבית, המשפחה, החיים בכלל. נסיכה שלנו, קראנו לה. לא הבנו עד כמה הפכנו אותה באמת לנסיכה. לא הבנו כשנאמר את הלא הראשון ניתקל בתסכול ואכזבה והתנפצות הבועה הזו של הוד מעלתה – הבת שלי.
ערב אחד, זה הכה בי. שמעתי את רעש האסימונים הנופלים וזה היה צורם. חזרנו מבילוי משפחתי והתנגנו שירים נעימים באוטו. כשהעברנו לשיר שאנחנו אוהבים והתחלנו לשיר בקולי קולות, היא ישר צרחה והחלה לבכות כאילו חרב עליה עולמה. היא ממש התעקשה שהיא מחליטה מה לשמוע והיא לא מסכימה לשיר של אמא ואבא ובטח שלא נשיר! זו הייתה סיטואציה לא נעימה. הבנתי שאני מנוהלת על ידי ילדה בת 5-6 ששכחה שהיא הבת שלנו ולא ההיפך. ואולי אנחנו שכחנו?
פה שיניתי תפיסה.
בעבר, הילדים היו צייתנים יותר וזה נבע מפחד. היה נהוג לצעוק ולהכות את הילד וזה היה משליט סדר בבית והיה את השקט המתבקש. היום זה לא קיים (וטוב שכך). ילד לא אמור להרגיש מאוים, מפוחד וכואב. היום הילד הוא מרכז הבית. וזה בסדר עד שזה הופך ללא בסדר ואולי אף מוגזם.
אנחנו נוטים לוותר על עצמנו למען הילדים והם ממש לא זקוקים לזה, להיפך. אנחנו מודל לחיקוי. כשאנחנו מוותרים על עצמנו, מה אנחנו משדרים להם? לאיזה אנשים אנחנו הופכים אותם להיות? לאט לאט מבלי שנשים לב, אנחנו הופכים להיות חברים של ילדינו. נותנים להם מקום מרכזי כישות עצמאית וחופשיה ללא גבולות כי אנחנו מאמינים שכך הם יגיעו הכי רחוק למימוש עצמי ולאהבה עצמית, לבגרות ועצמאות. הרבה פעמים, הדברים מתהפכים עלינו והגבולות מיטשטשים כי הילד המתוק שלנו בטוח שמותר הכל והכל אפשרי אם רק הוא ירצה. אז מותר לו לדבר איך שנראה לו כי ככה מדברים לחברים וגם מותר להחליט על הכל כי הוא המרכז. המושג הורים הופך לטייטל לא מובן וקשה מאוד לייצר סמכות כשאין ממש הגדרת תפקידים דו צדדית.
"רק שיהיו מאושרים" אנחנו ממהרים להסביר ואנחנו מוכנים לעשות הכל בשביל זה – גם לפנק, לוותר, להתרפס העיקר שבסוף היום הם יהיו מרוצים. ומה עם המחיר שאנחנו והם משלמים? ברוב המקרים, הם יגדלו ויחוו אושר אבל האם ידעו להתמודד עם החיים?
תפיסת האושר של רובנו היא שגויה. אנחנו נוטים לייחס אושר למצב עתידי ולהתפלל או לייחל אליו. בשלב הראשון, יש לצאת מנקודת הנחה שאושר הוא מושג שמתייחס להווה. הם מאושרים שאתם משחקים איתם, שהם רצים בגן השעשועים, שהם מלקקים גלידה בהנאה. אין תנאים לאושר. הוא קורה ולא תלוי בדבר מה.
בנוסף, אנחנו תמיד שם עבורם, נלחמים שהכל יסתדר להם ואפילו עושים בשבילם הכול. בפועל אנחנו הופכים אותם לאנשים לא מתאמצים ומאוד מוחלשים מנטלית. בתפיסה שלהם, אנחנו תמיד פה ולנצח נהיה. יש מי שיסדר אחריהם. בתפיסה זו, ההשלכות יצוצו בחייו הבוגרים של הילד. לרוב יצוצו קשיים בהסתגלות, תסכול במקום העבודה, תסכול חברתי, פער בתפיסת המציאות, קושי בדחיית סיפוקים ועוד. היום אני מבינה שהדרך הבריאה יותר היא לתת דוגמא. בראש ובראשונה להיות כאלה בעצמנו, לכבד את עצמנו כאבני אדם ואז כהורים מולם.
בשלב השני, חשוב להשתמש בהורות בעידוד ולא בהשבחה. עידוד מייצר צמיחה בריאה והמסר שעובר הוא בניית ביטחון עצמי, יציבות, אהבה עצמית תוך שימת גבולות ברורים בין ההורה לילד, הסמכות ההורית, מה נכון ולא נכון, התפקידים במשפחה, שיקוף המציאות ולא מתן פתרון מידי לכל דילמה שצצה.
כולנו רוצים שיהיו מאושרים, חשוב שנעשה את זה נכון!
יצירת גבולות היא הכרחית עבור ילד. היא זו שבונה לו ביטחון להמשך חייו. בדיוק כמו שברור לנו שכאשר חוצים את הכביש אנחנו נחזיק לילדינו הקטן את היד ויהי מה. לא נשחרר את היד ונעביר מסר ברור לילדינו שזה קו אדום מבחינתנו, ככה גם ליצור גבולות ברורים ומעביר מסר ברור ומובהק לגבי כל התנהלות. ההבנה הזו, שעבורי הילד שלי הוא עולם ומלואו אבל לא המרכז תעניק לו את הכלים להתמודדות בהמשך. הוא יבין שהוא חלק מהוריו, מהמשפחה, מקבוצה, מחברה אבל לא המרכז שלה – כך נמנע ממנו את התסכולים שעלולים להיווצר בהמשך. כמו שכבר אמרתי, ילדים חווים אושר כאן ועכשיו.. חשוב שאנחנו ההורים נחשוב על העתיד. נבנה את הכאן ועכשיו בריא ומיטבי כדי לסלול את הדרך קדימה בעזרת כלים ומיומנויות שיהפכו אותם לאדם מצליח, שלם, בעל יכולת הסתגלות והתמודדות.
אנחנו לא חברים של הילדים שלנו. מקום החברים הוא חשוב והכרחי אבל את חבריו הוא בחר לפי הערכים והרצונות שלו. אנחנו כאן לאהוב, לכוון, לחבק, לתת כלים, לשקף וללות בדרך. כמובן שאפשר לצחוק וללכת לאיזה יום כיף ולהנות האחד מהשני כל עוד זוכרים את המטרה ומי אנחנו בסיטואציה.
והעצמה? תמיד נעים להתעצם, תמיד טוב להעצים. מילת המפתח היא איזון. כשההעצמה חוצה גבולות – היא משנה פנים להאדרה וזו בועה שמתפוגגת באופן לא נעים לפעמים.
עידית אלה ערגס- מאמנת להתפתחות וקידום אישי https://mypage1.ravpage.co.il/IDIT
הוספת תגובה