האותנטיות בכתיבתה של מיכל נוגעת ללב, הנושא הרגיש שנוגע לכל אחת ואחד מאיתנו במדינה, ובכלל בעולם – שייכות – הופך להיות אישיו רציני שמציף בקורא שאלות קיומיות ואחרות; מי אני. מאין באתי. האם אני שייך לסביבה שאליה נולדתי והאם נוח לי בעורי שלי? וגם – עד לאן נוכל לברוח כדי להרגיש שייכים, כשבסופו של דבר עושים את כל הדרך חזרה רק כדי להבין, שאין כמו בבית.
מיכל, ספרי קצת על עצמך ועל הבית שבו גדלת, איך הבית והילדות עיצבו אותך להיות האדם שאת היום?
גדלתי בחולון, בת בכורה להורי שהיו די צעירים כשנולדתי. בהמשך נולדו אחותי ואחי. המשפחה הגרעינית והמשפחה המורחבת היו די מעורבבות האחת בשנייה, וכך למעשה גדלתי עם סבא וסבתא, דודים ובני דודים שראיתי באופן יומיומי. עוד דבר שהיה ייחודי קשור לשוני בין שתי המשפחות ולקשר ביניהם. משפחתה של אמי, הגיעה מעיראק, ומשפחתו של אבי מליטא. על פניו שתי הסבתות שלי היו שונות מאד, השפה שלהן הייתה אחרת, האוצר התרבותי היה שונה, וגם אופן ההתנהלות בעולם. עם זאת, הן היו החברות הכי טובות ואני חושבת שהדבר הזה השפיע עלי עמוקות. הן הצליחו להתעלות מעל השוני ביניהן וראו בפשטות של הלב את המכנה המשותף ביניהם, שזה אהבת האדם והחמלה לסובבים אותם. שתיהן אהבו גם לספר סיפורים, ומצאתי את עצמי יושבת ובולעת כל מילה בצמא. אני חושבת שהיו סיפורים שלא בהכרח הייתי צריכה לשמוע כילדה, אבל מצד שני לא יכולתי שלא. גם כי יש משהו די ישיר בתקשורת המשפחתית שלנו, והכול מאוד בחוץ, וגם כי מאוד נמשכתי לכל הסיפורים האלו, על כל המצוקה שבהם. אני זוכרת את השמות של כל בני דודים וילדיהם של סבא וסבתא שלי (שהיו בני דודים בעצמם), ובמשפחה שלי צוחקים שאם רוצים לדעת מי התחתן עם מי, ומה קרה לכל אחד ובאיזה שנה פונים אלי. אני כמו עבודת שורשים מהלכת. אני חושבת שיש לזה גם קשר למקצוע שלי, כמטפלת צריך איזה סקרנות אנושית בסיסית וחוסן להכיל סיפורי חיים קשים לעיתים ולמצוא בתוכם גרעין של כוחות ותקווה אל מול הבנה והזדהות עם הכאב. מעבר לזה, הייתי ילדה די חברותית מצד אחד, שאהבה להסתובב אצל חברות, אבל היה גם את הספרייה הציבורית בחולון שהייתה ממש כמו עוד בית בשבילי. לשם הייתי מגיעה לרוב לבד או עם שכנה שלי, לפעמים פעמיים ביום. האינטימיות הזו עם הדמויות מהספרים הייתה מיוחדת בעיני, וכילדה מאוד אהבתי את הספרים שהיו חלק מסדרה, כך שיכולתי להמשיך ולראות מה קורה איתן, כי לפעמים ממש דאגתי ל״ציון״ או ״עירית״ מהספרים של גלילה רון פדר, אבל גם לחברי הרביעייה והשביעייה הסודית שקינאתי בהם קנאה עזה על ההרפתקאות שם חוו. כילדה גם כתבתי לא מעט, וחלמתי איך יבוא יום וספר שלי יקשט את המדפים שם ושהספרניות יגידו שגדלתי אצלן.
>>> בין אסתטיקה באומנות לפילוסופיית המוסר
בחרת לכתוב ספר על משפחות. מה היא משפחה עבורך, והאם את חושבת שיש ייחוד מסוים במשפחה ישראלית, על פני משפחות אחרות? מהו הייחוד הזה לדעתך?
משפחה היא הקשר הכי משמעותי שקיים בעיני, קודם כל זו שגידלה אותך ובהמשך, אם מתאפשר, גם זו שאנחנו מגדלים בעצמנו. במשפחה אנחנו לומדים כאמור את דרכנו בעולם, והיחסים שלנו עם הסובבים אותנו מושתתים במידה רבה על החוויות שלנו ועל הקשרים עם ההורים והאחים שלנו. הקשר הזה הוא חלק שיישאר בתוכנו תמיד, גם אם נברח רחוק ונתנכר למשפחה. אני מאוד קשורה למשפחה שלי ורואה איך הקשר הזה משפיע עלי גם בקשרים שלי עם אנשים אחרים. לגבי הישראליות, הגורל היהודי והישראלי מאוד נוכח בעיני במשפחות. העובדה שאנחנו חיים במקום כל כך מורכב וטעון, במקום יש בו כל כך הרבה כאב, אבל גם גאווה וכוח הישרדות לאומי, לא יכול שלא להיות חלק מהסיפור המשפחתי שלנו, בעיני יותר מאשר במקומות אחרים. גם העובדה שהמשפחות הישראליות מבוססות על דורות של מהגרים ממקומות שונים בעולם, שעברו גירוש, אובדן וכמובן שואה, כלומר על טראומה, היא לא יכולה שלא למצוא מקום בדי. אן. איי המשפחתי ובקשרים שלנו בתוך המשפחה ומחוצה לה. אני מאמינה שזה חלק מהאווירה הלא שקטה שיש כאן תמיד, מהחשדנות והחרדה מצד אחד, אבל גם מהישירות והקשר הבלתי אמצעי מצד שני, שהם אולי מאפיינים משפחות ישראליות. בנוסף, בגלל המקום הזה המשפחה הישראלית תמיד מעורבבת עם הלאומי. לא חושבת שיש עוד מדינה (אומרת בצניעות ועל סמך תחושה בלבד) שמזדהה ברמה עמוקה עם כאב של אובדן וטרגדיה, גם כשזו לא מתרחשת במשפחה הפרטית שלנו. כשגרתי בארצות הבית הייתי המומה מכך שהם חוגגים ביום הזיכרון שלהם ושיש שם מבצעים לכבוד יום הזיכרון, בעוד כאן זה היה היום הכי עצוב שיש.
מה שעברנו בשבעה באוקטובר עוד יותר חידד את זה. הפחד והעצב והדאגה לחטופים ולחיילים שלנו נמצאת בכל בית, כמובן שלא באופן שקיימת אצל המשפחות האישיות שלהם, אבל כן בצורה שמשפיעה על חיינו כל הזמן. גם אם על פניו המשכנו הלאה בחיינו, והנה אנשים עובדים, ושמחים ומוציאים ספרים, אני מרגישה שהטראומה איתנו כל הזמן והשאלות על מי אנחנו מול העולם, על הערכים שחשובים לנו, על הצביון שלנו שנעוץ בהחזרת החטופים בעיני וגם בשמירה על הגבולות וההבנה של מי הוא האויב האכזר שמולנו, לא יכולה שלא להיכנס גם לערכים המשפחתיים שלנו.
מה החוויה המשמעותית ביותר שהייתה לך בחיים, ולמה דווקא היא המשמעותית?
שתי חוויות משמעותיות במיוחד הן ראשית הפיכתי לאמא לשני ילדיי, אלה שכבר בת שש עשרה ואורי בן השתים עשרה. זו חוויה שהיא כמובן לכל החיים ומפגישה עם קשת רגשות, שגם אם חשבתי שהכרתי אותה לפני, כשאחי הצעיר נולד כשאני הייתי בת שש עשרה, זה בכל זאת אחרת. האהבה והדאגה, שלא לומר לעיתים החרדה, ששזורות האחת בשנייה, השמחה בשמחה שלהם שלא דומה לשום שמחה אחרת, וההזדהות עם העצב אם קיים אל מול ההבנה שהם יצטרכו להתמודד ולעיתים לתת להם ליפול – כל אלו ועוד הם הופכים את הקשר הזה לקשר האנושי הכי משמעותי שחוויתי, והוא לתמיד.
החוויה השנייה היא המעבר לארצות הברית עם המשפחה. בשנות העשרים חייתי גם בניו למשך שנה, אבל זו הייתה חוויה שונה מהמעבר עם המשפחה בסוף שנות השלושים לחיי עם בעלי ושני הילדים שהיו צעירים. חיינו שנתיים בקליפורניה וגיליתי כמה דברים חדשים על עצמי ועל המשפחה שלי. חווית ההגירה הקצרה הזו הפגישה אותי עם איזושהי צניעות. הגעתי כשאני חושבת שאני יודעת משהו על עצמי ועל אמריקאים ועל הגירה בכלל, ולא ידעתי כלום. בארץ אני אדם חברותי ולרוב אהוב, וחשבתי שיהיה לי ממש קל להתערות ולהכיר אנשים חדשים. זה לא היה קל, כי באמריקה הקשרים נבנים לאט יותר ואחרת, ובכלל זה היה קשה להיות אני בשפה שאינה שלי. בנוסף, מצאתי את עצמי מתכנסת גם יותר במשפחה שלנו הקטנה, שתפסה את כל תשומת הלב. השקט מסביב והעובדה שהיינו די בודדים שם, למעט כמה חברות ישראליות יקרות, גרמו לנו להתמקד יותר בנו, בחוויות שלנו. זו הייתה נקודת מפנה אצלי, מאחר ולפני כן היינו מוקפים במשפחה וחברים, וגם גדלתי כאמור באופן שהיו נוכחים בחיי הרבה מאוד אנשים. ללא ספק זו חוויה שעיצבה והייתה משמעותית עבורינו.
מה מניע אותך להרגיש רלוונטית ובעל ערך עבור אחרים, בחיי היום יום שלך?
אני חושבת שזה תמיד נעוץ בקשר עם בני אדם. במקצועי אני פסיכותרפיסטית ובבליותרפיסטית ומטפלת בעיקר בבני נוער ובמבוגרים. העובדה שאנשים מוכנים לחלוק איתי את חייהם ומחשבותיהם היא אף פעם לא מובנת מאליה מעיני, ואני מודה על הזכות הזו בכל פעם. במידה רבה, אני מתרגשת כשזה קורה כמובן גם מחוץ לטיפולים. למעשה, כל קשר קצר או ארוך שיש לי עם מישהו או מישהי שמבוססים על אותנטיות והומור גורם לי להרגיש רלוונטית ומשמעותית, ואני תמיד מודה עליו. בנוסף, אם אני מבשלת והילדים שלי מוכנים לאכול ואפילו נהנים, אז אני מרגישה רלוונטית ממש! לא צוחקת, קהל כזה קשה לא ראית.
איזה ויתורים עשית בחיים בכדי לצמוח באופן אישי?
קשה לענות על זה. כל החלטה שלקחתי בחיים, כל דרך שהלכתי בה, היה בה איזושהי ויתור על דרך אחרת, ולפעמים גם סוג של סיכון. אבל בגדול הן לרוב הובילו לדברים טובים, וגם המקומות הלא טובים הם חלק ממני, וכנראה שהייתי בוחרת בהם שוב. מה שאני מתכוונת שבכל אחת יש צמיחה אישית. הדוגמא הכי גדולה היא המעבר לקליפורניה, שהרגיש לי בהתחלה כמו ויתור אחד משמעותי על מי שאני, במובן של הוויתור על המקצוע שלי בעיקר. בסופו של דבר זו הייתה חוויה משמעותית ומצמיחה, כאמור גם ברמה המשפחתית וגם האישית, וגם בזכותה הצלחתי לכתוב את הספר הזה.
כתבת ספר כל-ישראלי שעל פניו נשמע מאוד אישי. מה היית מבקשת שהספר יעורר בקורא, ואיזו דרך יעשה בעולם?
הספר דווקא אינו אישי במובן הביוגרפי (וטוב שכך), אבל הוא כן מדבר על חוויות שיכולות להיות מוכרות להרבה אנשים לאו דווקא במובן של האירועים הספציפיים, אלא במובן של התמות. נושא של זהות וזרות, למשל, הם נושאים מוכרים לכולנו. הזהות שלנו כאן בדרך כלל מושתתת גם על הזהות של הדורות אחורה ושל סיפור חייהם. לפעמים יש לזה יותר מקום בחיים, לפעמים פחות, ולעיתים רק במפגשים שונים או בזמנים מסוימים בחיים אנחנו בכלל מבינים שהם באמת חלק ממארג האישיות שלנו. אך גם אם אין לזה משמעות כה גדולה, אני חושבת שאנחנו מעבירים את הזהות שלנו – הרגשית, הלאומית, הפיזית, הדתית, דרך לאורך כל החיים. הספר מדבר על הרצון לברוח באופן די קיצוני, כדי לא לכאוב מדי, אבל העובדה שבסוף אנחנו תמיד נדרשים לחזור לאיזו נקודת התחלה ולהתלבט מולה, ולהחליט על איזה חלקים אנחנו מוותרים ומה אנחנו לוקחים, היא חוויה שקיימת בעיני אצל כל אדם. בנוסף גם התמות המשפחתיות, שמושתתות בין היתר על קנאה, תחרות, וכאב, אך גם על חמלה גדולה, אהבה עמוקה ותקווה, כמו גם האופן שבו הדמויות מתקשרות האחת עם השנייה, יכולות בעיני לעורר הזדהות בקוראים, ללא קשר לשיוך התרבותי שלהם.
הייתי שמחה אם הקורא יעבור עם שלומית הגיבורה את התהליך שהיא עוברת, שמטרתו בעיקר אני חושבת, היא להשלים עם העבר שלה, לא לתת לכל מה שקרה בו לצמצם את ההגדרה שלה, לעשות איזושהי אינטגרציה בין החלקים השונים שקיימים בה, ולבחור באופן שונה ממש שהתרגלה כל חייה.
מקווה שהספר ידבר לכמה שיותר אנשים שונים ויגרום להם לחשוב עליו, ואולי גם על עצמם.
יש בספר התכתבות ברורה מאוד עם הטלטלה שחווה כל מהגר, גם אם הוא כבר דור שלישי ומעלה למשפחה שעלתה מהניכר. איך את מסבירה את רגשי-הנחיתות האלה, או את הצורך להסתיר, להסביר?
הנושא הזה אמנם אינו לב הספר, אבל הוא בהחלט קיים. אחת הדמויות המשמעותיות ברומן היא נעים, שאיתו לגיבורה שלומית יש רומן סוחף מלא ברגעים של ריגוש וכאב, עם גבהים של עונג וקירבה לעומת תהומות של דיכאון ושיגעון. נעים הוא בחור שגדל בשכונת מצוקה, גם הוא ממוצא עיראקי, אגב, שהספיק גם להיות בכלא לתקופה קצרה, וכמו שלומית הוא בורח או מוברח על ידי סבו לניו יורק, על מנת שלא יזכה לגורל דומה לזה של אביו ומשפחתו.
נעים הוא מעין פעיל חברתי מטעם עצמו שמדבר על הקיפוח הממסדי כלפי סבו, אביו וגם כלפיו. הוא דור שני או שלישי אבל חש את הדיכוי בעצמותיו, את הציפיות המועטות ממנו כבן הפריפריה, כמו גם את הפחד וההירתעות מדמות העבריין. הוא מדבר על שווים יותר ופחות ועל מה שהמדינה לא רוצה לראות באמת. התחושה הזו של האופן שבו בוחנים ושופטים אותו עוד לפני שהוא פותח את הפה צרובה בו, והוא לא יכול לשכוח את זה, גם כשהוא בורח הרחק, לומד עבודה סוציאלית ומתרחק מהמצוקה שגדל בה.
להגירה ולטראומת ההגירה, לא משנה מאין יש השפעה מאוד משמעותית בעיני גם על הדורות הבאים. ספציפית הספר מדבר על משפחה מזרחית לכן אתייחס לזה. את נושא הקיפוח מחזיק נעים בעיקר באופן ישיר ואפילו אובססיבי, וגם אביה של שלומית כמו גם חבריו מהשכונה מדברים על אותו הקיפוח. כאשר הם מדברים על הקיפוח שלומית די מסתייגת ולא מבינה במה מדובר, הם יותר נראים לה כמו חבורת ״בכיינים״. אני חייבת לציין, שאני לא גדלתי באווירה של קיפוח כלל, זה לא השיח שהיה אצלנו בבית, ואפילו הרגשתי שרוב בני המשפחה די מנסים להתנער ממנו ולא לזהות את עצמו עם השיח הזה. עם זאת, זה שהם לא חוו את זה, לא אומר שלא היה קיפוח ושלא הייתה גזענות ממסדית.
היום, בדור שלישי, היא כביכול כמעט ולא קיימת, בעיקר כשאנחנו מדברים על אזור המרכז. עם זאת, ״ישראל השנייה״ שהפכה להיות מושג שחלק מאוד מתחברים אליו וחלק ממש סולדים ממנו, אשר השימוש שנעשה בו על ידי פוליטיקאים הוא לעיתים ציני ומכוער – קיימת בעיני, ומתקשרת לטראומת ההגירה הראשונית שהמשיכה ועברה גם לדורות הבאים, בעיקר כי לא היה תוקף לטראומה הזו, וכי חלק עדיין אוהבים לקרוא להם ״בכיינים״ שמקבעים את הגורל שלהם. אז גם אם הסיפור מורכב, ויש לעיתים איזה חוסר אונים מובנה ורצון להגיד ״קדימה, תתנערו ותלחמו על חייכם״ עדיין צריך לזכור את הפצע ולא להשתיק אותו, רק כדי לשמור על הסדר הקיים ולא להרגיש אשמה.
אני חושבת שנעים, שמחזיק את הקול הזה באופן ברור, שמיטלטל בין הזהות של העבריין משכונת המצוקה לבחור המשכיל מאמריקה, שכל מה שנשאר לו זה לנאום את נאומיו החתרניים במיומנות גבוהה, מייצג את הכאב שבהגירה ובמלחמה על הזהות ועל הרצון שמישהו יקח אחריות על הכאב וישחרר אותו מהרצון להתעסק בזה כל הזמן.
את הספר "על כמה בתים", (שתיים), אפשר להשיג באתר ההוצאה, ברשתות ובאתר עברית
הוספת תגובה