הפרשה נפתחת בפסוקים: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי׃ לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם׃ וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃ " .
הנושאים הנידונים בפרשת פינחס:
- פינחס זוכה לכהונת עולם
- מפקד בני ישראל
- חלוקת הנחלות
- ספירת שבט לוי
- בנות צלפחד
- מינוי יהושע בן נון למנהיג
- קרבן התמיד
- קורבנות המועדים
- פינחס זוכה לכהונת עולם
בפרשה הקודמת סופר כי בני ישראל הגיעו למקום שנקרא שיטים: "וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים". כאמור, בלעם יעץ לבלק, מלך מואב, להחטיא את בני ישראל בזנות ובעבודה זרה, וכך עשה. בני ישראל חטאו עם בנות מואב ובנות מדיין, שפיתו אותם לעבוד את אלוהיהן, שנקרא 'בעל פעור', שהוא העבודה הזרה השפלה ביותר: "וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב׃ וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ לֵאלֹהֵיהֶן׃ וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר" . בתגובה הקב"ה כעס והביא עליהם מגיפה: "וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּיִשְׂרָאֵל׃".
משה כינס את ראשי השבטים והורה להם להרוג כל מי שלקח אישה נוכריה.
נשיא שבט שמעון, זמרי בן סלוא, לקח אישה מבנות מדיין ושמה כזבי בת צור, בתו של בלק מלך מואב. ביחד הוא בא למשה רבנו ושאל אותו: "אם האישה הזו אסורה, אז איך אתה (משה) נשאת לאישה את ציפורה, שהיא אישה מדיינית?"
משה היסס לרגע ובני ישראל, שראו את החרפה הנוראית הזו, החלו לבכות. פינחס בן אלעזר, נזכר בהלכה לפיה: "מי שמתחתן עם גויה, קנאים הורגים אותו" , והוא היה מאוד קנאי להשם ולא יכול היא לשאת את חילול השם. הוא לקח רומח והרג את שניהם בשעת המעשה.
בני ישראל יצאו נגד פינחס בטענה: "איך יתכן שפינחס, שאמו היא נכדה של יתרו המדייני, העז להרוג נשיא מישראל?" בתגובה הורה הקב"ה למשה שיגיד לכולם ש: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי׃". כלומר, פינחס הסיר את כעסו של הקב"ה מעל בני ישראל, וכך פסקה המגיפה והם ניצלו.
"הֵשִׁיב אֶת-חֲמָתִי". בתיבת "חמתי" יש את האותיות חי מת, – פירוש: בגלל שהרג את זמרי, השיב את ישראל לחיים (תורת הפרשה).
מעבר לך, מאחר וקנאתו הייתה לשם שמיים בלבד, השכר על פעולתו הוא שפינחס ובניו יזכו לכהונה: "לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם׃ וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃ ".
" הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם " . אומרים חז"ל, בדין שיטול שכרו, אם הציל את ישראל, נמצא שעל כל שעה ושעה מגיע לו לחיות 600,000 שעות, אם-כן, חי לעולם, כדי לשלם לו שכרו, ולכן (אליהו שהוא) פינחס חי לעולם. כלומר, מאחר שפינחס עשה שלום בין בני ישראל לבין הקב"ה, אז הקב"ה נתן לו חיי נצח! (פינחס הוא אליהו הנביא המגיע לכל ברית מילה).
שאלה: מאין מופיע העניין שאליהו הנביא מגיע לכל ברית מילה?
תשובה: פינחס נקרא "אליהו מלאך הברית." כתוב בזוהר הקדוש, שבגלל שאמר לה' (בנ"ך מלכים) כלל ישראל עברו בריתך, לכן אמר לו ה', אתה מקטרג על ישראל, חייב אתה לבוא לכל ברית-מילה. מסביר האר"י, איזה עונש זה שצריך להשתתף בברית, אדרבא, זה מצוה גדולה, אלא שהוא מפסיד מהחידושים מישיבה-של-מעלה, כי לפעמים באמצע החידוש, הוא צריך לרדת להשתתף בברית.
שאלה: מדוע לא כתוב שמו של זמרי בסוף פרשת בלק, אלא רק בפרשת פינחס?
תשובה: כי בפרשת פינחס הקב"ה רצה לציין שבחו של פינחס שהתגבר להרוג אפילו נשיא בישראל, כמו זמרי, אך אין התורה מספרת סתם לשון-הרע שלא לתועלת.
בהמשך נכתב כי הקב"ה ביקש ממשה לשנוא את המדיינים ולהורגם:" וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ צָרוֹר אֶת הַמִּדְיָנִים וְהִכִּיתֶם אוֹתָם׃ ".
נשאלת השאלה: הרי גם המואבים החטיאו את בני ישראל, אז מדוע לא ציווה הקב"ה להרוג גם אותם?
תשובה: רות המואביה, היא הסבתא רבתא של דוד המלך, ממנו בע"ה עתיד לצאת המשיח, ולכן הקב"ה לא איפשר לפגוע במואב.
- מפקד בני ישראל
כאמור, המגיפה הפילה עשרים וארבעה אלף איש מבני ישראל. רק כדי לסבר את האוזן: מניין כל חללי מערכות ישראל בשנת 2022 עמד על 24,068.
לאחר המגיפה הקב"ה ביקש למנות את בני ישראל מגיל 20 ומעלה לפני כניסתם לארץ: "מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם׃", והתוצאה היא 601,730: "אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וָאָלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים׃".
- חלוקת הנחלות
בני ישראל נדדו במדבר קרוב ל-40 שנה והתקרב הרגע שיזכו להיכנס לארץ כנען, ויחלקו את הנחלות בין השבטים. כל זכר מגיל עשרים שנה ומעלה יזכה לקבל נחלה בארץ.
הקב"ה מדריך את משה על אופן חלוקת הארץ לנחלות. בשלב ראשון יש לחלק את הארץ ל- 601,730 חלקים שווים, כפי שהתקבל במפקד האחרון: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת׃". בשלב הבא, כל שבט יקבל נחלה על פי גודלו: "לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ׃". כמובן, כל התהליך יבוצע בהגרלה תחת השגחת הקב"ה: "אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ׃ עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט׃". הגמרא מפרשת (מסכת בבא בתרא, דף קיח) שאלעזר הכהן לבש את האורים והתומים, והכינו קלפי (קופסה): ובה שנים עשר פתקים ועליהם כתובים שמות השבטים, ושניים עשר פתקים עם גבולות הנחלה. אלעזר הכהן היה אומר ברוח הקודש: "אם שבט פלוני עולה, תחום פלוני עמו", ואז נשיא כל שבט הכניס את ידו לקלפי והוציא שני פתקים: פתק של שבטו ופתק של נחלתו, כאשר הגורל עצמו היה צווח ואומר: "אני הגורל עליתי לגבול פלוני לשבט פלוני".
- ספירת שבט לוי
שבט לוי נספר בנפרד מאחר והם נספרים מגיל חודש ומעלה ואינם מקבלים נחלה בארץ ישראל. מספרם עשרים ושלושה אלף: "וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף כָּל זָכָר מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃".
- בנות צלפחד
היה אדם משבט מנשה ושמו צלפחד. הוא היה האדם הראשון שמת בגלל חילול שבת. הוא קושש עצים ביום השבת ונסקל באבנים ומת. הוא הותיר אחריו 5 בנות: "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה׃. " בנות צלפחד שמעו שהארץ תתחלק לגברים ולא לנשים וגם הן רצו לקבל נחלה. הן פנו למשה שפנה לקב"ה. הקב"ה הצדיק אותן וציוה כי הן תקבלנה את נחלת אביהם: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר׃ כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן׃".
מעבר לכך הקב"ה הגדיר את סדר הירושה בנחלות: "וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה׃"
- אדם שנפטר ואין לו בנים, בנותיו יורשות אותו: "וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ׃".
- אם לנפטר אין בנות, אחיו יורשים אותו: "וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו׃".
- אם לנפטר אין אחיו, אז אחי אביו (דודיו) יורשים אותו: "וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו׃".
- אם לנפטר אין דודים, אז היורש הוא האדם עם הקירבה המשפחתית הגדולה ביותר לאביו: "וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ".
שאלה: מה הדין לגבי גר?
תשובה: לכל ישראל, יש להם יורשים, חוץ מן הגר, שכל הקודם לזכות בנכסיו זכה.
- מינוי יהושע בן נון למנהיג
משה ראה שהקב"ה מדבר איתו על נחלות בארץ, ועלתה בו המחשבה שאולי הקב"ה ביטל את הגזירה, לפיה הוא לא יכנס לארץ. הקב"ה ראה את מחשבתו ומייד אמר לו שהגזירה עודנה עומדת בגלל מי מריבה. יחד עם זאת הקב"ה אמר למשה שהוא יעלה להר העברים ומשם הוא ייתן לו לראות את הארץ: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל׃" לאחר מכן הוסיף הקב"ה שמשה יפטר מן העולם: "וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ׃".
משה פנה אל הקב"ה שימנה מנהיג במקומו: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה לֵאמֹר׃ יִפְקֹד יְהוָה אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה׃ אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהוָה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה׃". הקב"ה הודיע למשה שיהושע בן נון יתמנה למנהיג במקום משה: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו׃ וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם׃ וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל׃".
משה מילא את הצו האלוקי, לקח את יהושע בן נון והעמיד אותו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העם, הניח את ידיו עליו והעביר לו את ההנהגה מול כל בני ישראל: "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה׃ וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה׃".
"וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ, עָלָיו. " דרשו חז"ל, ולא כל הודך, זקנים שבדור אמרו, פני משה כפני חמה, ופני יהושע כפני לבנה, אוי לאותה בושה, ואוי לאותה כלימה. מפרש החיד"א, שיהושע, אף על פי שהיה גדול בתורה, לא התבייש, והיה מסדר בבית-המדרש את השולחנות והספסלים, והזקנים התביישו לעשות כן, ואחרי שראו שיהושע זכה להיות מנהיג ישראל, אמרו אוי לאותה בושה, הם מתחרטים על-זה שהתביישו לסדר את בית-המדרש כיהושע.
- קרבן התמיד
הקב"ה הורה למשה לצוות על בני ישראל להקריב בכל יום שני כבשים בני שנה: אחד בבוקר ואחד בין הערביים ובנוסף להביא מנחה של סולת ונסך יין: "וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד׃ אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם׃".
קורבנות המסופים:
הקב"ה הורה למשה שמלבד הקורבנות שיש להקריב כל יום, ישנם קורבנות מיוחדים שנקראים: מוספים.
מוסף שבת
ביום שבת יש להוסיף על קרבן התמיד שני כבשים בני שנה עם מנחה של סולת ונסך יין: "וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ׃ עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עֹלַת הַתָּמִיד וְנִסְכָּהּ׃".
מוסף ראש חודש
בראשי חודשי יש להוסיף על קרבן התמיד שני פרים, איל אחד, שבעה כבשים בני שנה עם מנחה של סולת, נסך יין ושעיר עזים לקרבן חטאת: "וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם תַּקְרִיבוּ עֹלָה לַיהוָה פָּרִים בְּנֵי בָקָר שְׁנַיִם וְאַיִל אֶחָד כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם׃".
- קורבנות המועדים
בפרשה מפורט אילו קורבנות יש להקריב בחג הפסח, בחג השבועות, בראש השנה, ביום הכיפורים, בחג הסוכות ובשמיני עצרת.
רש"י מבאר שבקורבנות המוספים של חג הסוכות הקריבו 70 פרים, שהם כנגד 70 אומות העולם, שהם עובדי כוכבים ההולכים ומתמעטים, וזהו סימן כליה עבורם. ביום הראשון הקריבו 13 פרים, ביום השני – 12 ובכל יום פחתו פר אחד, וכך הלאה כדי להחליש את כוחם שיהיו פוחתין והולכין. ובכל-זאת בזמן המקדש, היו הקורבנות מגינים עליהן. ואמרו חז"ל, אילו היו יודעים הגויים, כמה שבית-המקדש עושה להם טובה, היו מעמידים שומרים יומם ולילה לא לגעת בו. ומרוב טיפשותם, החריבוהו.
לעומתם, בני ישראל נחשבים לכבשה, ונקראו: שה. כנגד בני ישראל מקריבים בכל יום 14 כבשים, וזהו סימן שבני ישראל הם קבועים מאחר ומקריבים מספר קבוע של כבשים, בניגוד לגויים שכנגדם מקריבים מספר פרים, ההולך ופוחת מידי יום. בסה"כ בשבעת ימי חג הסוכות מקריבים 98 כבשים כדי לבטל את 98 הקללות שנכתבו בפרשת "כי תבוא".
בספר החינוך מצוין כי בפרשת פינחס מוזכרות 6 מצוות עשה:
- מצות דיני נחלות
- מצות קרבן התמיד
- מצות קרבן מוסף של שבת
- מצות קרבן מוסף בראש חודש
- מצות קרבן מוסף בחג השבועות
- מצות שופר בראש השנה
הוספת תגובה