הנטישה של הדור של אבא וסבא ז״ל שעלו מח׳נקין בשנות החמישים ואינם איתנו עוד. אפילו ניסיונותיהן הקלושים של אמי ודודתי שעלו מעיראק בגיל צעיר, לרענן את הזיכרון, לא הקלו את המצב.
העיסוק בעדתיות אינו מרפה ממני, כשאני יושבת ליד דודתי בת השמונים, המנסה לפזם שירים מההגדה, היא מצליחה להניב ערבוב של המנגינות מבית אבא שלה מהול בניגונים שנהגו לשיר בליל הסדר בקיבוצים בהם גדלה בימי נעוריה. דודה שלי הייתה כמו אלי עמיר, כמו נורי שלו ב״תרנגול כפרות״, אבל עם הבדל אחד קטן. היא היתה ילדת עליית הנוער שהתעקשה להתערות בחברה הקולטת של שנות החמישים המוקדמות בקיבוץ בגבול הלבנון. עצמאית ונחושה, התעלמה מדעות קדומות, עמדה על שלה.
ולכן אחרי תקופה קצרה לא ניתן היה להבחין בינה לבין כל בת קיבוץ אחרת, למעט העובדה שהוריה לא גרו בקיבוץ אלא במקום אחר, לא במעברה אבל בישוב מרוחק שלא דמה בכלל לקיבוץ וניהלו מאבק הישרדות בארץ החדשה. ההבדל בינה לבין עמיר וגיבוריו היה בכך שהיא לא נקראה לחזור לבית ההורים לסייע בקליטה בארץ אלא נעזבה לנפשה ועטה על ההזדמנות לפלס את דרכה בחברה הקיבוצית, להיות היחידה מבין שבעה אחים ואחיות שלמדה תואר אקדמי. להיות היחידה שנסעה בגפה ללונדון להכיר את העולם, יחידה וראשונה כמעט בכל דבר שעשתה.
כדי להבין מה מיוחד בזה, צריך להכיר את הרקע של החברה הקיבוצית של אז, שכמו בסיפורים של עמיר, היתה ברובה אשכנזית עם סממנים כמו מוסיקה קלאסית ודג מלוח שפחות רווחו בקרב העולים מארצות ערב. בנוסף, המהגרים מעיראק לא גדלו על ברכי הסוציאליזם, להוציא קבוצות קומוניסטיות, והקירבה שלהם לנושא הגיעה מהחינוך לציונות שהטמיעה ״התנועהֿ״, לאלו שהיו פעילים בה, לא תמיד על דעת ההורים השמרניים שהתנגדו לפתיחות המאפיינת את החברה הקיבוצית והתנועות הסוציאליסטיות, במיוחד ביחס לבנות, עליהן שמרו בצמר גפן.
על רקע זה דודתי משמשת עד היום כסוג של גשר בין המסורתיות השמרנית העיראקית לבין החילוניות שאפיינה את החברה הקיבוצית של אז. לכן כשניסתה להיזכר בניב העיראקי המתאים לקריאת ההגדה, התערבבו לה המנגינות. והפער העדתי? אם לא היה קיים, לא היה צריך את דודתי שתגשר עליו. חג שמח!
מאת: רינת לגל דוקטורנטית ללימודי מדינת ישראל
הוספת תגובה