נועה גלאור, בימאית, מנהלת מוזיקלית ומוזיקאית, מביימת ומנהלת מוזיקלית הצגות, שבהן משתתפות נשים חרדיות המוצגות ברחבי הארץ: "בראש ובראשונה" – הצגה מוזיקלית מרגשת בשילוב מציגי וידיאו מרשימים המגוללת את סיפורה של משפחה ירושלמית שבמהלך ההכנות לראש השנה מתמודדת עם היעלמות אב המשפחה ובה משתתפות בוגרות בית הספר הדתי-חרדי מבית 'משמחי לב' כולל שחקנית בעלת צרכים מיוחדים, "סוליקה" – הפקה ענקית מרובת משתתפות עם שחקניות רקדניות מופע סוחף, מרגש ומעורר השראה עוצמה אדירה של אחת מול כולם, סיפור המהדהד מאות בשנים ונוגע בכל נפש יהודית, ו"השתקפויות" – מופע יחיד אומנותי בשילוב מדיה, מחול ומוזיקה החושף את חיי הנפש המרתקים של השחקנית והמסע הרגשי של מטופליה, יצירת אומנות פסיכולוגית פרי ניסיון של 20 שנות עבודה קלינית ושיטת המראות של הבעל שם טוב.
במקביל, היא מנהלת מוזיקלית שתי הצגות נוספות: "דברי אשה" (בימוי: חני דוק) שבה היא משחקת עם דסי פפרמן שמטרתה העיקרית היא לעורר מחשבה, רגש ושיח, לחולל שינוי בחיבורים בין המגדרים והמגזרים השונים ובעיקר לעודד אנשים להפסיק לשתוק ו"פסיפס סיפורי נשים" (בימוי: חני דוק).
היא מודה כי "כשנכנסתי לפרויקט זה ידעתי שחשוב לי להביא את עצמי, טבעית, ללא העמדת פנים. עם זאת קיבלתי על עצמי באהבה ומתוך כבוד את ההתנהלות המקובלת שם: לבוש צנוע, מרחק פיזי ביני לבין הגברים ופנייה בכבוד הרב כשנדרש. בין לבין התנסיתי במנהגים שהיו לי חדשים, אך חשתי ש'אם את כבר שם – לכי על זה: מדי פעם אני מברכת על שתייה ומזון, מקפידה לומר אמן ומשתמשת ב'בעזרת השם' וב'ברוך השם'. מילים אלו לא חשות לי קשות לביצוע. עם הזמן למדתי והתעמקתי מתוך סקרנות וניסיון להשתלב יותר לעומק. כל הצגה שביימתי, חקרתי לעומק את מקורותיה, כולל המקורות לגבי סוליקה, הסיפורים השונים, המשמעויות וגם ההבנה שלפיה אמונה היא עניין סובייקטיבי ורחב פרשנויות".
במהלך עבודתה עם שחקניות חרדיות היא נתקלה במקרים משעשעים. "בירכתי בטעות ברכת 'המוציא' על עוגיה שהגישו לי – במקום מיני מזונות. במקרה אחר בתחילת הלימודים, כחלק מלימודי היסוד, לימדתי על תולדות התיאטרון היווני. לפי הפנים של התלמידות עידנתי מיד וצימצמתי פירוט. היה גם ביקור בקבוצת הגברים, שבה בכל פעם כמעט פצחתי בשירה כי אני אסוציאטיבית ונוהגת לשלב שירים וניגונים כדי 'לפלפל' את ההוראה. מיד הסבתי את קולי לגוון קול של דמויות".
לדבריה, היא עדיין מתקשה עם כך שאסור לפרסם ברבים את שירתן, אך מקבלת זאת. "אני מתייחסת להופעתן על במה כאל שליחות וכמתן דוגמה אישית עבור נשים ונערות נוספות. זו תמיד ההתחלה וגם סוף התהליך. כשנשאלות שאלות כמו: 'לשם מה' ו'מה התכלית או הייעוד'. עם זאת אני חשה שהנשים פתוחות ומקבלות על עצמן סגנונות והתנסויות משמעותיות ומעמיקות ומגיעות לתוצאות מופלאות. חשוב לי להתייחס אליהן בכבוד ומקצועיות ולהביא את האיכות, המגוון הפרספקטיבה של התיאטרון ה'חילוני-בינלאומי' ולא לצמצם להן את האפשרויות. לאחר מכן הבחירה בידיהן".
היא גדלה במשפחה חילונית עם כבוד רב למסורת, אך מתוך בחירה. "אמי הקפידה על הדלקת נרות בערבי שבת וחגים, זמירות תמיד היו בבית (אבי אהב במיוחד מוזיקה חסידית) ובכל חג הייתה חגיגה, אך בדרך שלנו. משפחתה של אימי, שבאה ממשפחה דתית מאוד ונצר לחסידי גור, בחרה לזנוח את הדת לאחר מאורעות השואה, אך בהמשך חלה התקרבות. אבי הגיע ממשפחה מרובת ילדים, שהערך העליון בה היה דרך ארץ ובני המשפחה היו מענטשים. אני מגדירה את עצמי כחילונית מאמינה, ומאז ומעולם זוכרת את עצמי כמאמינה בכוח עליון. ב-15 השנים האחרונות, עם נסיעתי לארצות הברית, התאהבתי מחדש במסורת היהודית, בחוכמה שעומדת מאחוריה ובעולם הגלוי והנסתר החבוי בה. נסעתי אז לארצות הברית במסגרת שליחות תרבותית חינוכית, שם הייתי מעורבת בכמה מוסדות ובתי כנסת. פיתחתי שם והעברתי תוכנית ללימוד עברית באמצעות אומנויות הבמה. אהבתי לשלב בין הגישות השונות, להתנסות וללמוד עוד, ושם התחברתי מתוך בחירה והתעמקות ליהדות הערכית והמהותית".
יש לה רזומה מרשים בתחום המשחק, הבימוי והמוזיקה וכולל, בין היתר: לימודי תיאטרון ומוזיקה במכללת מרמק במדינת מיזורי בארצות הברית, כולל התמחות במחזות זמר ושיקום קול, לימודי בימוי והוראה בבית הספר לאומנויות הבמה של סמינר הקיבוצים, לימודי קומפוזיציה, ביצוע ווקאלי וכתיבת מוזיקה לתיאטרון ברימון, ועוד.
היא ממקימי בית הספר לאומנויות הבמה "עופר הלוי" ביישוב אלעד עבור המגזר הדתי-חרדי, שהיא שימשה מנהלת שלו וכאמור בימאית ומנהלת מוזיקלית של תיאטרון נשי ופורץ דרך, במטרה ליצור חיבורים: גשר בין ספקטרום רחב של אמונה, אורחות חיים, ניסיון חיים, מעמד ואמונות פנימיות. "אני מאמינה בכל ליבי שלאומנויות הבמה ישנה היכולת ליצור תקשורת מקרבת ומאחדת, וכמובן שזאת היכולת ליצור ריפוי והעצמה במלוא מובן המילה. ראיתי ניסים גלויים מול עיניי בשינוי שנשים עברו בלימודיהן בבית הספר למשחק עד עצם היום הזה".
היא אמא לארבעה ילדים: מאיה, בת 25 הלומדת כלבנות טיפולית ואילוף כלבים, נטע, בת 20 המשרתת בחיל האוויר, זיו, בן 20 על הרצף האוטיסטי בתפקוד מצוין שבחר להתנדב לצה"ל, משרת בתפקיד מוערך ביותר במודיעין ומקיים חיים עצמאיים, ויובל, בת 16 ספורטאית מצטיינת ויד ימינה של נועה בהפקות השונות. "לפני שמונה שנים הסתיימו 20 שנות נישואין בחברות ובכבוד. אני ובן זוגי עברנו הרבה טלטלות ונדודים. למעשה, במהלך שנות נישואינו עברנו כ-15 דירות במקומות שונים ברחבי הארץ ובארצות הברית", היא אומרת.
היא נולדה וגדלה באילת בתקופה שבה היתה תחושה כמו בקיבוץ, והעיר הייתה מקום קטן, מכיל שבו כולם מכירים את כולם. "יחד עם זאת חשנו שהאפשרויות (בעיקר בתחום האומנותי) מוגבלות עבורי. כשהייתי בת עשר החליטו הוריי לעבור למרכז הארץ. אבי, שהיה איש חינוך, בדק היכן ניתן למצוא את החינוך המיטבי וכך עברנו לכפר סבא. בכיתה ה' עברתי לבית ספר חדש. אני זוכרת קליטה לא פשוטה ולא מעט פערים לימודיים. מצאתי שהחיבור והשייכות שלי באים לידי ביטוי באומנויות הבמה. במהרה השתלבתי באירועים בבית הספר, וכך המצב השתפר. בחטיבת הביניים ביססתי את עצמי ואת התפישה האומנותית שלי, וכבר בכיתה ט' החלפתי את המורה למוזיקה שיצאה לחופשת לידה, לימדתי את חבריי לכיתה ואף הייתי אחראית על מופע הסיום".
היא מודה כי בתקופת לימודיה בחטיבת הביניים ובתיכון היו למעשה שתי נועה: זו שבכיתה הנחבאת את הכלים וזו שעל הבמה – פורחת ומרגישה הגשמה. בתיכון למדתי בכיתה מוזיקלית, ושם רכשתי את הידע והבסיס להמשך לימודיי האקדמיים. מכיתה ט' היתה לי תשוקה להרחבת ההיכרות עם עולם הבמה, ובזכות אבא שלי זכיתי להשתתף בשני פרויקטים מדהימים. אחד מהם היה פרויקט סיום שבמרכזו 'הגבעטרון' ובמסגרתו ביקרתי מספר פעמים בקיבוץ גבע, שם פגשתי את חברי הלהקה ונסעתי איתם למספר הופעות. עד היום אני זוכרת זו כחוויה מדהימה. בכיתה י"א, במסגרת לימודיי במגמת מדעי החברה, התבקשתי להכין עבודה בנושא קבוצות שייכות ואינטראקציה חברתית. בתעוזה שלי בחרתי ללוות את להקת הנח"ל במשך חצי שנה. התלוויתי לחזרות, לנסיעות (באוטובוס המפורסם), להופעות ועוד".
בשירותה הצבאי כקצינת ת"ש ונפגעים התוודעה לישראל הנוספת. "מצד אחד השירות הצבאי העמיק בי את תחושת הוקרת התודה על מה שיש לי וליכולתי להקשיב, לסייע ולתרום לאחרים, ומנגד התחדדה התשוקה שלי לעסוק באומנויות הבמה", היא אומרת.
מיד לאחר שירותי הצבאי התחילה ללמוד בבית הספר רימון ובהמשך בבית הספר לאומנויות הבמה בסמינר הקיבוצים. "בהמשך, כאמור, נסעתי עם משפחתי לשליחות בארצות הברית כשליחת חינוך ותרבות בקהילות היהודיות. בניתי תוכנית ללימוד עברית באמצעות אומנויות הבמה, תיפקדתי כ'סונג לידר' בכמה קהילות, הרצאתי בפדרציה היהודית, ביימתי והופעתי בכנסים ואירועים שונים. שם בעצם שוב התחברתי למקורות היהודיים שלי, מעין חיבור נשמתי. ללא כפייה וללא מה מותר ומה אסור מצאתי את היהדות, הערכים, המסורת והשליחות שבעשייה הזאת. שם גם התברכתי בילדה רביעית", היא מספרת.
במסגרת שהותה בארצות הברית העשירה את לימודיה בתחום שיקום קול ומחזות זמר. לאחר חמש שנים היא ומשפחתה חזרו לארץ. מאז היא משלבת עיסוקים בתחומי המוזיקה והתיאטרון, אומנות לצד טיפול. מאז חזרתה לארץ היא עוסקת בקשר שבין ביטוי הקול הפנימי באמצעות הקול החיצוני. היא ליוותה נשים רבות, רובן דתיות או חרדיות, שיש להן רצון עז לעלות על הבמה ולבטא עצמן וכך ליצור שינוי בעולמן. בקליניקה שלה "הקול בקלות" היא מסייעת לפתח ולשקם קול ועוסקת באימון להעצמה באמצעות אומנויות הבמה בשילוב כלים מתחומים כמו: NLP, פסיכודרמה ותרפיה במוזיקה.
נועה: "כמטפלת בתחום שיקום הקול סייעתי לרבים להתמודד עם צרידות, מאמץ יתר, קול 'כלוא' וגמגום לייצב ולעצב את הקול בכל המובנים. שיטת הטיפול שלי מבוססת על תפישה, שלפיה אתגרי קול נובעים מגורמים פיזי ורגשי שמשיקים ביניהם. בקליניקה אני פוגשת מטופלים רבים המתמודדים עם שחיקה קולית ועם חשש להשמיע את הקול וקושי בוויסות קולי ורגשי. למעשה אני מעניקה טיפול הוליסטי למכלול הבעיות. לעתים מגיעים אליי אנשים שמציינים בעיה מסוימת, כשהבעיה האמיתית נובעת ממקור אחר. כך למשל, בצרידות משערים שהבעיה נובעת ממיתרי הקול כשבפועל היא נגרמת מסינוסים, קיבה, אוזניים ועוד".
היא מספרת על מקרים מעוררי השראה שבהם טיפלה בקליניקה. "שחקנית בייסבול שנפגעה מכדור וכתוצאה מכך סבלה משיתוק של מיתר אחד. בתהליך של ארבעה מפגשים חזר לה הקול ובעקבות זאת התפקוד והביטחון ביכולותיה הקוליות. ילדה בת 11, שהגיעה עם אילמות סלקטיבית חלקית, סבלה מחרדה חברתית. קולה (המועט) היה פנימי ובקושי נשמע. בתהליך ממושך של עבודה על שלושת המישורים (פיזי, מנטלי ורגשי) חל שיפור רב גם מבחינה קולית (הרחבת המנעד) ורגשית (רכשה חברות חדשות, הצטרפה לוועדות בית ספריות ועוד). בימים אלו אני עובדת איתה על הופעות בבית הספר ולקראת בת המצווה שלה".
מקרים נוספים שבהם טיפלה: שחקנית וזמרת שסבלה מצרידות ומחוסר יציבות בקול לאחר כל הופעה ומצבה החמיר לאחר לידת בתה. "היא עבדה איתי על הפקת קול נכונה והרחבת היכולות, ללא מאמץ, ולאחרונה התקבלה למספר תפקידים חדשים". תלמיד, שסבל מגמגום שהחמיר בשנים האחרונות, חלם להתקבל לבית ספר למשחק. "לאחר תהליך עבודה בשילוב שלושת המישורים: פיזי, מנטלי ורגשי , חל שיפור משמעותי והוא התקבל לשני בתי ספר למשחק", היא אומרת בסיפוק רב.
כיצד באה לידי ביטוי העובדה שהקול החיצוני מבטא את הקול הפנימי?
"היכולת להתבטא ולהביע את עצמנו, ללא מגבלות ומתוך שחרור – היא האמונה העמוקה שלי. היכולת לסייע לאנשים לבטא את עצמם תוך גילוי הקול הטהור, המובהק ולעיתים קרובות הנסתר הם מבחינתי הדבר הכי מרגש. כל ההפקות שבהן אני ממעורבת עוסקות בדרכים שונות בהבעת הקול, בהפסקת השתיקה, בגילוי ובהעצמה אישית. בתהליך העבודה עם שחקניות בתחילת דרכן , בעיקר במגזר החרדי, שם לבחירה יש משמעות עצומה (לעיתים כנגד המוסכמות, וללא הסכמת /תמיכת הסביבה הקרובה) אני עדה לשינוי פנימי והכרתי ולאושר העצום שהדבר גורם. הנשים האלה ממש 'נולדות מחדש'".
מאת יהורם גלילי
הוספת תגובה