גאיה הגיעה לפגישה מחויכת, אבל ניכר היה שהיא עדיין חלשה. התיישבה על הכורסא, נחה לרגע, סיפרה הכאבים התחילו להירגע, כל יום שעובר זה קצת יותר טוב, אמרה. קיוויתי שהכוחות יחזרו כבר אלי, כנראה שהייתי אופטימית מידי, או בעצם חסרת סבלנות למצב הזה של להיות חלשה וחסרת אונים.
אני מבינה, אמרתי ברוך. נראה לי שאין טעם להילחם נגד המצב הזה. המלחמה גם לא תשנה כנראה את המצב. אולי היא אפילו תחריף אותו. לפעמים, רצוי להסכים לקבל את המצב, יכול אולי לעזור יותר, הוספתי בהרהור. את יודעת, אמרה גאיה, עלתה לי התובנה, להגיד תודה על חוסר האונים והכוחות, על החולשה. הבנתי פתאום שזה השיעור שלי מול הפרפקציוניזם ועודף הפעילות שהייתי בהם. כנראה שעכשיו, זה הזמן שלי לנוח. אבל, אני לא רגילה לנוח. נוצר בחלל רגע של שקט נעים.
זיכרון ילדות
עלה לי זיכרון מכיתה ה', אמרה גאיה. זאת הייתה תקופה, שהרגשתי בשיא. הייתה לי תחושה, שאם רק אדמיין משהו מספיק פעמים ואתכונן אליו זה יקרה. שאין שום דבר שאני לא אצליח לעשות. אם אני אדמיין את זה מספיק, זה יצליח וזה יקרה. התלמידים בכיתה, העריצו אותי. באותה תקופה בבית שלי, היו הרבה מריבות בין ההורים. הייתי מקשיבה, וחושבת מי הצודק, מי הרע, ועם מי אני הולכת. הגעתי למסקנה, שאמא שלי, היא אדם חזק ודומיננטי, ולכן מערכת היחסים בין הורי , לא הייתה טובה. בגלל העובדה הזאת, החלטתי, שאסור, שאני אהיה חזקה ודומיננטית. אחרת, תהיה לי, מערכת זוגית כזאת כמו להורים שלי. הרגשתי שאני חייבת לעשות שינוי ולהוריד פרופיל. זה קרה בחופש הגדול, אחרי כיתה ה'. מה שקרה בעקבות ההחלטה הזאת היה, שאיבדתי את הביטחון שלי ודעכתי מבפנים. אמרה וניכר היה שהתחושה שהציפה אותה אז, מציפה אותה שוב, כרגע.
בתיכון, המשפחה עברה למקום אחר. לא הכרתי שם אף אחד. הרגשתי לבד. עלו לי המון חרדות. היה לי משבר קשה. נזכרה גאיה, ודמעות הציפו אותה. תוך כדי המדיטציה, גאיה אמרה, הבנתי עכשיו שבילדות, לצורך להצטיין, היה מחיר. המחיר היה שכל העולם היה על הכתפיים שלי. שאני אחראית על כל הילדים בכיתה, ועל כל מה שקורה בין ההורים.
איך את מרגישה עכשיו לגבי התחושות האלו שהיו לך אז? עכשיו אני מבינה איך לקחתי הכל יותר מידי בקיצוניות. כמה לא נכון להיות בקיצוניות הזאת. ואיזה מחיר מיותר יש לזה. מה היית אומרת עכשיו לגאיה הקטנה? תעשי דברים, לא בקיצוניות. אל תוותרי על עצמך. זה בסדר להיות דומיננטית וחזקה. זה לא אומר שתהיה לך זוגיות דומה כמו של הורייך.מה גאיה הקטנה עונה לגאיה הגדולה? שאלתי. לא ידעתי מה לעשות, לא היה עם מי להתייעץ. חשבתי…., וכאן עלה בכי של גאיה, שרק לא אהיה בזוגיות כזאת, שכל הזמן רבים. אני חייבת לעשות משהו, כדי שזה לא ייקרה.מה יש לגאיה הגדולה של היום, לאמר לגאיה הקטנה?
גאיה במדיטציה אמרה לגאיה הקטנה, את יכולה להיות טובה, את לא חייבת להיות טובה בהכל, וימשיכו לאהב אותך. יש לך יותר מידי עומס על הכתפיים. את לא באמת אחראית על מה שקורה בין ההורים.נראה היה שלאט לאט גאיה הקטנה, הצליחה להירגע ולהרגיש טוב יותר. ואור של אהבה ורוגע עטף אותה, וגם את גאיה של היום.
אחרי המדיטציה, עלה זכרון אצל גאיה. את יודעת אמרה לי, בילדות, כשהיה לי כאב בטן, אבא שלי היה שם יד על הבטן שלי. אני האמנתי שזה יעזור, וזה באמת עזר. לאמונה שלנו, יש הרבה כח, אמרתי. לכן כדאי לחזק את האמונה שלנו בטוב. בכוחות הריפוי שלנו. או בכוחות הריפוי של אבא שלנו, הוספתי בחיוך. גאיה נראתה רגועה וקורנת. נראה היה שהכוחות חוזרים אליה.
אני הכותבת יודעת, שיש ילדים שמרגישים שכל האחריות על מה שקורה עם ההורים היא בגללם. אפילו, מה שקורה בין הילדים בכיתה, או בכלל בעולם, היא האחריות שלהם. זאת כמובן אחריות מוגזמת על הכתפיים הצעירות הללו.התחושה הזאת מתגברת, כשההורים נפרדים, או שחלילה אחד מההורים חולה או נפטר. יש לילד תחושה, שאולי הוא לא עשה מספיק, כדי למנוע את מה שקרה. עולים המון רגשות אשם, הסתגרות, כעסים ובלגן שלם. בדרך כלל, אין שם אף אחד, שיכול להוריד את העומס הזה. לא תמיד, הילדים מדברים על התחושות האלו. וגם אם כן, כל ההסברים שמה שקרה זה לא באשמתם, לא באמת מועילים בדרך כלל. כל תפיסת העצמי, משתבשת. לזה, יש מחיר כבד שנמשך לעתים שנים רבות מאוד. אחד הדברים החשובים לריפוי, הוא לשחרר את הילד, שהוא עכשיו אדם בוגר, מעודף האחריות ורגשות האשם שהוא לקח על עצמו כילד.
שמחתי, שלגאיה הקטנה, הייתה התחושה, שאם היא תדמיין משהו, מספיק פעמים ותתכוונן אליו, הוא יקרה. קיוויתי, שנצליח להחזיר לגאיה הגדולה את האמונה הזאת, בכח של הדמיון שלה, לגרום לדברים לקרות. שתוכל לעזור לריפוי של עצמה, עם הדמיון.
הבנתי, שאחת הדרכים לריפוי היא להוריד את המחסום שגאיה הקטנה שמה. כדי שגאיה הגדולה תתחבר בחזרה לאמונה שלה בדמיון ובכוחות שלה לעזור בהבראה שלה עצמה.
הוספת תגובה