בתיאטרון יפו התקיימה בשבוע שעבר ביום שני הטרגדיה הקומית "גוסטב" בבימויו של רז וינר ובכיכובם של השחקנים רוני יעקובוביץ', שחף יפהר ותום אידלסון. המחזה הנורווגי שעשה את דרכו ארצה, מגולל את סיפורם של הורים לילד יחיד, אשר מוגדר כנעדר מזה מספר שבועות. אי לכך, הוריו מגיעים להחלטה לערוך לו הלוויה בהשתתפות של כלל המשפחה והחברים, אולם ללא נוכחות גופתו.
עוד בטרם החלה ההצגה, היה ניתן להבחין בתפאורה מאוד מינימליסטית. במרכז הבמה היו שתי כורסאות שדימו את סלון הבית של גוסטב והוריו, ואילו בצד הבמה הייתה מזוודה פתוחה עם דברים זרוקים עליה, ומלפנים למזוודה הוצב עמוד תאורה עם חצובה לטלפון.
כבר בסצנת הפתיחה ראינו את הוריו של גוסטב שוהים בסלון, בעוד האב עומד ומביט אל הקהל שבפועל זה היה חלון הבית. הזוג שנכנס לסיטואציה שאינה פשוטה בשל היעדרו של בנם מזה זמן רב, צריכים כעת למצוא פתרון כיצד להמשיך את חייהם הלאה. האם שמנסה לדבר ולהרגיע את האב שעוקב אחרי שכניו בשל חוסר מעש, נתקלת באטימות מוחלטת ורואה כי לצערה הרב המצב לא יחזור לקדמותו.
הזוג דיבר רבות על בנם האהוב וכמה הוא חסר להם. הם אף הדגישו כי לקחו סדין גדול וביקשו מקרובים וחברים לתת להם חפצים שיזכירו להם את בנם האהוב, כדי שיוכלו לקבור אותם בטקס ההלוויה. למרבה הפתעתם גילו כי רבים אהבו את גוסטב וגילו נדיבות רבה בתרומת חפצים רבים עד כדי כך שתיארו כי הסדין פשוט לא עמד בכמות והתקשו לכסות עימו את כלל החפצים.
אך פתאום, ברגע שאינו צפוי הזוג קיבל דפיקה בדלת ביתם, ולמרבה ההפתעה זה היה גוסטב. בנם הנעדר מזה כמה שבועות שהכינו טקס הלוויה עבורו חזר באורח פלא. מיגון רב ומציאות שאינה פשוטה, ההורים הנרגשים חיבקו את בנם כל כך חזק כדי לוודא כי זה אכן אמיתי ולא מדובר בחלום. אם זה לא הספיק לשמחה המפתיעה, המשפט הראשון שאמר גוסטב להוריו זה כמה הוא רעב ורוצה לאכול.
לאחר זמן קצר בלבד, לאימו של גוסטב מתקבלת הבשורה הנוראה מכול, גוסטב נהרג בתאונת דרכים. האם שרק לא מזמן התאחדה עם בנה האהוב, נתקלת באובדן בפעם נוספת. אולם, כמו בפעם הקודמת שההורים מתחילים להשלים עם המציאות החדשה שנכפתה עליהם, גוסטב חוזר פעם נוספת ונחשו מה, עם אותו משפט פתיחה על כמה הוא רעב ושהוא רוצה לאכול.
במהלך ההצגה היה ניתן לראות במותו הפתאומי וחזרתו לחיים של גוסטב מעין מוטיב חוזר. בנוסף לכך, ההצגה התנהלה בשני מישורים, הראשון שבהם הוא במישור הישיר, שהקהל ראה מולו את ההתרחשות והסיטואציה, ואילו המישור השני הינו עקיף, כלומר הדמויות סיפרו בין הסצנות מה קרה ובכך זרקו את הקהל אל מחוזות הדימון.
אך עם זאת, השוני שכן היה ניתן לראות במהלך ההצגה זה את מידת האכפתיות של ההורים כלפי מותו של גוסטב. אם בהתחלה היה ניתן לראות עצב ויגון רב על אובדנו, הרי שבהמשך באחת הסצנות ההורים ניסו להרוג אותו כדי להיפטר ממנו, וגם לאחר מכן גוסטב חזר שוב לחיים, האם מדובר בחתול עם 9 נשמות? מי באמת יודע.
בין כל הטרגדיה, השכול והמצב המאוד מבלבל בין חיים ומוות מצד גוסטב, אל מול יחסי הוריו כלפיו, שולבו במהלך ההצגה כמה אלמנטים מיוחדים שהוסיפו קצת פלפל, אם זה למשל האיפור המוגזם של הבן והעובדה כי התהלך עם בגדי נשים, לבין זה שאף איפר את הוריו והם שרו ורקדו איתו. תוסיפו לזה את העובדה כי במהלך ההצגה גוסטב עמד לא מעט מול עמוד התאורה עם החצובה לטלפון ועשה סדרת סלפים שהכניסה פן מעט משעשע ואף מעט ריאליסטי ועדכני לעולמנו היום.
לסיכום, מדובר בהצגה יחסית קצרה שאפילו לא מגיעה לשעה. ההצגה אירעה במקום יחסית קטן ואותנטי, עם מספר מועט של שחקנים ותפאורה מאוד מינימליסטית. יכולות המשחק של השחקנים ואף היכולות הווקאליות שלהם היו יוצאות מן הכלל, אך עם זאת השילוב של הסצנות הישירות מול הקהל אל מול זריקת הקהל אל מחוזות הדמיון על ידי סיפורים בין הסצנות, היווה משהו מעט מבלבל ולא תמיד מובן שעבורי לפחות היווה מעט תחושה של החמצה.
הוספת תגובה