ובכן, זה לא רק מעניין זה גם מרתק, מרגש ובעיקר מאפשר לי להגיע לקהלים שונים ומגוונים, ומאפשר לקהל לחוש את את עולמות התוכן של המוזיאון באופן המוחשי ביותר. במוזיאון אני מגלמת את דמותה נעימה. אישה מצחיקה, חכמה ובעלת תובנות וחכמת חיים מיוחדת המאפיינת את דור העולים ארצה בשנות החמישים, בימיה הראשונים של המדינה.
בעוד המבקרים נהנים מסיור מעמיק ן ומרתק, מגיחה לפתע נעימה, לבושה בשמלה מסורתית ומצוידת בסל עמוס במצרכים לצורך הכנת קובה סלק עסיסית, עוצרת את הסיור ומשתפת את הקהל בסיפור חייה. היא מספרת על ילדותה, על ההכירות עם בעלה, טקס השידוך וכמובן על הפעם הראשונה בה פגשה את חמותה שערכה לה "טקס" קבלה. היא לא פוסחת גם המנהגים השונים, טקס גירוש עין הרע וכמובן מחזירה לאחור את הקהל לשנות חייה הראשונים של מדינת ישראל. בצחוק מהול בדמעות היא מספרת איך נאלצו לוותר על האזרחות העירקית, להשאיר את הרכוש מאחור ולהבריח את מה שניתן להבריח. למעשה באמצעות סיפור חייה היא מספרת את סיפורם של כל העולים שהגיעו בשנות החמישים של המאה הקודמת. היא מגלה כיצד הטמינה זהב בנעליים וכיצד השמלה שלה הפכה לכלי אחסון להברחת חפצים. היא מספרת איך באומץ רב הצליחה להעביר את משפחתה במעבר הגבול תוך התמודדות עם השומר במעבר הגבול ובניסיון קומי, להשאיר את חמותה מאחור..
( ספולייר- זה לא צלח לה….חמותה עלתה אתם ארצה). היא לוקחת את הקהל למסע העלייה, התמודדות עם כור ההיתוך בארץ, החיים במעברה ובאוהל ולא פוסחת על שום הזדמנות להצחיק את הקהל עם אין ספור אנקדוטות קומיות הקשורות לנושאים אלו. מצד אחד מדובר בהצגה קומית שתכניה נבדקו על ידי המוזיאון, ומצד שני מדובר בהצגה עמוסת תכנים ומסרים שמטרתם להמחיש באופן נגיש ומוחשי את נס סיפורם של יהודי המזרח. בני נוער, מבוגרים, ואפילו תיירים מגיעים וחווים חוויה יוצאת דופן. בין המבקרים ניתן למצוא יוצאי ארצות ערב וצאצאיהם כמו גם יוצאי יהדות אשכנז שלעיתים עבורם זו הפעם הראשונה שהם שומעים את סיפורם של יהודי המזרח .
באחד מהביקורים הגיעה קבוצת גמלאים המתגוררים בישוב יוקרתי מאוד במרכז הארץ. מדובר ביישוב מוכר וידוע בו מתגוררים רק אלו הנמנים על האלפיון העליון. כשחקנית אני לרוב משתדלת שלא להתייחס לפרטים כאלה ואחרים אודות הקהל. עבורי הצגה היא הצגה וזה לא משנה אם יושב בה שר בממשלה או פועל ניקיון.
בעודי מתכוננת להצגה, הגיעה אליי גברת אחת שהציגה את עצמה כאחראית על הקבוצה מהיישוב היוקרתי. הם עברו את הסיור ובשלב זה אמורה הייתה להתחיל ההצגה. דקות לפני עלייתי לבמה היא ביקשה לשוחח איתי. הייתי כבר לבושה ומאורגנת ושאלתי אותה לפשר העניין. "אני האחראית על הקבוצה ורציתי לבדוק אם התכנים של ההצגה מתאימים לנו". נותרתי ללא מילים. לא הבנתי את מהות השאלה." סליחה, אבל לא הבנתי. מה זאת אומרת האם התכנים מתאימים לכם? למה שלא יתאימו?".
"תראי", היא השיבה, " אנחנו אנשים שבאים מסטטוס מסוים, רובנו אינטלקטואלים וחשוב לי שההצגה תהייה בסטנדרט גבוה".
שנים רבות אני עולה על במות ומעולם לא קיבלתי פנייה כזו. תהיתי מה גורם לה לחשוב שההצגה לא תעמוד בסטנדרט שלה והאם היא מצפה שאשנה את תכני ההצגה בשל הפנייה שלה. "הבנתי שההצגה היא קומית וחשוב לי לדעת שהיא ברמה גבוהה, כי זו בטח הצגה עדתית". בשלב זה, אני מודה, כעסתי.
אבל יותר מאשר תחושת כעס, חשתי צער. בעיני זו הייתה אמירה שנדף ממנה ריח של גזענות. הצגה עדתית? לא האמנתי למשמע אוזניי. נשמתי לרגע ואז עניתי:"תראי. הגעתם למוזיאון. כל מוצג, תערוכה ותוכן כאן נבדקו על ידי מכון המחקר שלנו כולל ההצגה. יושבים פה חוקרים בעלי שם עולמי וסטודנטים מכל העולם באים ללמוד מאיתנו על מורשת ישראל.
המוזיאון משמש מודל לעוד מוזיאונים דומים בארץ. העובדה ששחקנית מנגישה באופן קומי את התכנים היא יוצאת דופן ואין לי שום כוונה לשנות דבר בתוכן" .היא שתקה ואז אמרה:" חשבתי שבגלל שאת סטנדאפיסטית יהיה פה מופע סטנדאפ עדתי".בשלה הזה היה ברור שהגברת לא מכירה אותי ומעולם לא צפתה במופע שלי. "לא מדובר במופע סטנדאפ אלא בהצגה. יש הבדל גדול מאוד. מה שמותר בסטנדאפ פחות אפשרי לעיתים בהצגה שכזו."היא לא ענתה. ואז שאלתי שאלה נוספת:"נניח שהייתם מבקרים במוזיאון ארץ ישראל, האם היית הולכת לבדוק עם ההנהלה האם התכנים מתאימים לכם? האם כאשר אתם הולכים להצגת תיאטרון את נוהגת לבדוק תחילה עם הבמאי האם התוכן הולם את מעמדכם?"
היא נשמה נשימה עמוקה ואמרה:"הבנתי. נראה לי שטעיתי. אני סומכת עלייך".
בלב כבד נכנסתי לאולם התיאטרון. "ההצגה חייבת להמשך", כל שחקן יודע לדקלם זאת ברגע האמת. מהרגע שפתחתי את הפה, הקהל לא הפסיק לצחוק. התרגש, דמע ומחא כפיים. ראיתי אותה נבוכה במהלך ההצגה אך יחד עם זאת היא צחקה והתלהבה. בתום ההצגה היא קמה לפתע, לקחה את המיקרופון ואמרה:" אני שמחה שנהניתם. תודה לענת על הצגה נפלאה. אבל זה לא מספיק להודות לה. כאן, ליד כולם, אני רוצה לבקש ממנה סליחה. " הקהל לא הבין במה מדובר. אני הודתי לה ויצאתי. כשפשטתי את בגדי ההצגה ועמדתי לצאת מהמוזיאון, היא ניגשה אליי שוב ואמרה:"לימדת אותי שיעור לחיים. הייתי יהירה ומתנשאת ואני מתביישת בכך. אני מודה לך על הסבלנות, המקצועיות ועל האנושיות."כעבור שבוע הגיע מכתב ממנה אל הנהלת המוזיאון ברוח הדברים שאמרה לי. לא חשתי תחושת ניצחון אלא הקלה מהולה בעצב. למה עצב? בשלב הזה, תהיתי על הקשר שבין הומור ודעות קדומות דבר שעורר שאלות רבות.
האם כאשר אנו מספרים סיפור קומי אבל הרקע שלו הוא מזרחי, האם מדובר בהומור עדתי?
האם הומור כזה נחשב ירוד?
האם כאשר סטנדאפיסט משתתף בהצגה קומית מדובר בהצגה ברמה נמוכה ?
התשובות היו מורכבות אבל בעיקר העידו על כך שגם כאשר מדובר על הומור, ברגע שמשתרבבת דעה קדומה, היא עלולה להרוס אפילו את הדבר הדבר הכי חשוב שייש בעולם הזה- הומור וצחוק. אז בפעם הבאה שתראו מופע קומי, נטרלו כל מחשבה ואפשרו לעצמכם פשוט- להנות!
מאת: ענת אביעד שחקנית, קומיקאית ומרצה: ANATAVIAD10@GMAIL.COM
הוספת תגובה