עמוד הבית » מי שלא עושה לא טועה"- האומנם?

מי שלא עושה לא טועה"- האומנם?

צילום:pixabay
כמה פעמים שמענו את המשפט: "מי שלא עושה לא טועה". וכמה שהמשפט הזה נכון. לא פעם אנו מוצאים עצמנו נמנעים מהחשש לעשות טעות. הצורך להיות "מושלמים" מלווה כל כך הרבה אנשים אך למרבה הצער, הצורך הזה לא בהכרח מניע לפעולה, אלא להפיך, לרוב הוא גורם להימנעות , אי עשיה או אי הגשמה. מי לא רוצה להיות מוערך? מי לא רוצה שיאהבו אותו?

הצורך בהכרה והערכה הוא אחד מהצרכים הבסיסיים של האדם. עבור הקומיקאים העיסוק בסוגיה הזו הוא איננה מחשבה החולפת במוח מדי פעם.. מדובר במחשבה המלווה אותנו הקומיקאים בכל רגע ורגע במהלך עבודתנו וגם בחיי היום יום: האם הבמאי יאהב אותי? האם האודישן שלי היה טוב? האם הצלחתי להצחיק על הבמה? למה היו מעט מחיאות כפיים? למה היו הרבה מחיאות כפיים? האם לא הצלחתי להצחיק בגלל שאני לא טובה? ואלו רק קומץ מהמחשבות המלוות כל שחקן ביום סטנדרטי.

מעטים האנשים הנשפטים על ידי הציבור בכל פעם שהם יוצאים לעבוד. עבור הקומיקאים, השחקנים, המרצים והעומדים מול קהל לפרנסתם, מדובר בהתמודדות יום יומית. בכל פעם שאני עומדת על הבמה, הכל מתחיל מחדש. מה יהיה הפעם? איך תהייה האינטראקציה עם הקהל? האם הפעם זה יעבוד? לפעמים החוויות מול הקהל בערב אחד יהיו שונות לחלוטין מהחוויות שמזמן לנו היום הבא. בכל פעם מחדש צריך להתמודד, להטען באנרגיות חדשות ולהמציא את עצמינו מחדש פעם אחר פעם. נשמע לא פשוט, נכון? אולם האמת היא שכולנו נשפטים כל יום, גם אם לא בתדירות שבה קומיקאי עומד למבחן, אך עדיין כולם עוברים את "מבחן הביקורת".

צילום:pixabay

אנחנו נשפטים בבית הספר, בצבא, באוניברסיטה, ובכל פעם יש מישהו אחר שמודד את ההישגים שלנו. בעולם העבודה למשל, כעובדים שכירים המנהלים מצפים מאתנו לתפוקה אך זה המצב כאשר אנו עצמאיים לחלוטין. במקרה זה הלקוח שלו מצפה לתפוקה ובוחן את ההישגים שלנו. ישנן אנשים המתקשים לעמוד בלחץ הביקורת היומיומית אולם קומיקאי טוב או שחקן מצליח אלו לרוב אנשים הלוקחים את הסיטואציות האלו והופכים אותן להזדמנות, לקרקע פורייה להצלחה וליצירה. למרות הפחד והחשש, אנו "קופצים למים" כל פעם מחדש, מנסים, טועים, בודקים חומרים, מתנסים בדברים חדשים, נופלים וקמים כל פעם חדש.

צילום:pixabay

קשר בין יכולת להתנסות

היום אני יודעת שיש קשר הדוק בין היכולת להתנסות, למרות החשש, ובין הצלחה. אומן שלא יתנסה, יסתפק במוכר ובידוע, יסרב לצאת מאזור הנוחות, לא ימציא את עצמו כל פעם מחדש, לא יתאים את עצמו לקהל, יאבד מהרלוונטיות שלו מהר מאוד. אחד הרגעים הכי מרגשים שקרו לי במהלך עבודתי הוא הטלפון מחני נחמיאס. היא צלצלה אליי ערב אחד בתום עוד מופע מוצלח ומאתגר ושאלה:"אז מה את אומרת, ענת, תרצי להופיע איתי?". מבחינתי מדובר בחלום ילדות. גיבורת ילדותי מציעה לי לשתף איתה פעולה. ברור שחששתי ולא מעט מחשבות חלפו לי בראש: "מה יהיה אם לא אהיה טובה? איך אופיע לצד שחקנית כל כך מנוסה?". אם המחשבות האלו היו מכניעות אותי, כנראה שלא הייתי זוכה לעלות עם חני על הבמה. אני קפצתי למים, גיליתי אשה נפלאה, שחקנית מדהימה ובעיקר מנטורית שזכיתי ללמוד ממנה מהי מסירות, מקצועיות והתמודדות עם אתגרים חדשים כל פעם מחדש.

אי ודאות 

כך הוא הדבר בכל עבודה מכל סוג שהוא. עובדים שיסכימו להיות במצב של אי ודאות, ילמדו למצוא פתרונות חדשים ויצירתיים, ובסופו של דבר יוכלו גם להתקדם וגם להשיג את מטרותיהם, בניגוד לעובדים החוששים ממצבים של אי ודאות. אנשים המוכנים להתנסות יודעים כי ייתכן ויטעו. מדובר במקום ריגשי חשוף ופגיע שכן הטעות עלולה לגרור איתה ביקורת מצד הסביבה שלעיתים הינה קשה ופוגענית. ובכל זאת, מדובר במקום המאפשר צמיחה ולמידה ובתנאי שאחרי כל טעות מגיע פתרון חדש ויצירתי. מצב של "אפס טעויות" לאורך זמן מעיד על קיפאון. כאשר אנו  עומדים מול קהל ומעבירים מסר אנו  שואפים לעשות זאת בדרך הטובה ביותר וככל שנתרגל את מיומנויות העמידה מול קהל נצליח להפחית את הסיכוי לטעות. יחד עם זאת, אין אומן, מרצה או קומיקאי שאינו טועה.

צילום:pixabay

משחק מול קהל

היכולת לאלתר הופכת אותו לאומן או מרצה גמיש יותר המסוגל להתמודד עם מצבי שינוי. מדובר במיומנות חשובה ללכלך אדם באשר הוא ולא רק לעומדים מול קהל.  בעשור האחרון אני מופיעה לתלמידים  ובני נוער במסגרת היותי שחקנית הבית של מוזיאון מורשת יהדות בבל. אני מגלמת את דמותה של עולה חדשה מבגדד, אשה מצחיקה המספרת באמצעות מופע קומי את חוויות העליה לארץ והקשיים שליוו את העולים בשנות החמישים  עם קום המדינה. ההצגה הזו עולה גם בפני קהל בוגר המגיע למוזיאון. בתחילת דרכי במוזיאון ההצגה לתלמידים ולקהל הבוגר הייתה אותה הצגה. עד מהרה גיליתי שמה שמצחיק מבוגרים לא בהכרח מצחיק ומובן לתלמידים שלרוב אינם מרגישים הזדהות עם תכנים הקשורים לשיעורי היסטוריה. באחת ההצגות לצוות מורים, הנהלת בית הספר החליטה להביא את התלמידים לסיור בשיתוף עם ההצגה.

כשהתלמידים הגיעו וההצגה החלה, התלמידים הרעישו וכל ניסיון להצחיק אותם גרר צחוקים מוגזמים וחוסר שיתוף פעולה מצד התלמידים. בדיעבד זו הייתה טעות להציג הצגה קומית לתלמידים שאינם מכירים כלל את הנושא ואינם חשים הזדהות עם התוכן. החלטתי להפוך את ההצגה לתלמידים להצגה דרמטית, מרגשת ומותחת. כשחקנית קומית, מדובר בהתנסות חדשה עבורי וכלל לא הייתי בטוחה שהרעיון החדש יצליח. חששתי מאוד. כשהגיעה קבוצת תלמידים נוספת התרגשתי מאוד. הייתה זו התנסות מרתקת אך גם מלחיצה. ההצגה זכתה להצלחה רבה. התלמידים היו מרותקים ובתי ספר רבים ביקשו להזמין את ההצגה החדשה.

צילום:pixabay

היכולת שלי לעמוד בהתנסות חדשה ולא מוכרת, להיות חשופה לביקורת, העובדה שהסכמתי לצאת מאזור הנוחות והתאמתי את ההצגה לתלמידים ולא את התלמידים להצגה, לא רק שהפכה אותי לשחקנית מיומנת יותר, אלא בעצם הרחיבה את מנעד האפשרויות המקצועיות שלי. למדתי שאני מסוגלת לכתוב, לביים ולשחק גם בהצגה דרמטית ובפני קהל יעד חדש לחלוטין. התנסות שמקורה בטעות, הפכה אם כן, לחלק בלתי נפרד מהרפרטואר שלי ולאחת מההתנסויות הכי מצליחות שזכיתי לקחת בהן חלק.

מאת:ענת אביעד שחקנית, קומיקאית ומרצה ANATAVIAD10@GMAIL.COM

הוספת תגובה

הוספת תגובה