אבא שלי – אפרים קישון, תמיד לקח אותי לקרקס. לא היה קרקס שהחמצנו – בולגרי, רומני איטלקי. לשמחתי לא הייתי צריך לסמוך על חובת האבהות של אבי, אשר צריך להקריב את זמנו הפנוי ולקחת את ילדו לקרקס – כי האמת היא שהוא אהב את הקרקס לא פחות ממני.
הקרקסים התמקמו אז בכיכר המדינה בתל-אביב. הכיכר הייתה אז משטח חולי עד בוצי, גדול ועגול. אני זוכר את ההתרגשות העצומה כשאנו מתקרבים לאוהל הענק ואני רוכב על כתפיו של אבי, כמו כובש המתקרב אל היעד המבוצר. התזמורת כבר מנגנת בקול רם ובפאתוס את מוזיקת הקרקסים הסוחפת. בקרקס היו כמובן הליצנים והלהטוטנים אומני הטרפז והחיות הרבות.
מהליצנים, האמת, קצת פחדתי כי הם עשו מעשים קיצוניים ולא תמיד מוסריים. אני זוכר היטב, פעם אחת, שהליצן ביקש מאדון אחד בקהל את הכובע שלו רק כדי לעשות קסם קטן – הוא הכניס לכובע קמח וביצים ומים ערבב היטב ואז עטף את הכובע במטפחת גדולה ולחש כמה מילות קסם מקסימות וכשהוא הרים את המטפחת למרבה הפלא, הכובע היה מלא בעיסת קמח-ביצים-ומים נוראית. הליצן ניסה שוב את לחש הקסמים – אבל גם הפעם זה לא פעל.
הליצן התנצל שהקסם לא הצליח והחזיר את הכובע המטונף לאדם הנחמד בקהל – אשר הוא מצדו איבד את שלוותו והחל לצעוק שזה סקנדל והוא רוצה כובע חדש, אך הליצן רק צחק עליו וברח.
האיש, הבעלים של הכובע, התחיל לרדוף אחרי הליצן , ובדרך נפלו לו המכנסיים והוא נפל והתלכלך כולו – אני הייתי נסער מאוד והשתתפתי בצערו של האיש המסכן שהגורל הכה אותו באכזריות. אבי, לעומת זאת, ניסה בעדינות להסביר לי שזה לא בדיוק ככה, ושהאיש בקהל, הוא חלק מצוות הקרקס והכול בעצם מבוים מראש – אבל אני ידעתי היטב שאבי טועה וברוב תמימותו הוא לא מודע לגודל הטרגדיה האנושית שמתרחשת מול עינינו.
רק אחרי כמה שנים, כשהתבגרתי, הבנתי שאבי כמובן צדק ושאת האמת צריך לפעמים לחפש מאחורי המסכות והתחפושות.
מאת: רפי קישון
הוספת תגובה