"קשה לי לקבל אחרי שלושים שנה במקצוע, שעדיין מפחדים ממני, שלא פונים אלי בחופשיות. אני עושה את מה שכל רופא עושה בכל תחומי הרפואה- אבחון וטיפול. ידוע שבכל תחומי הרפואה האבחון חייב להיות כמה שיותר נכון. ידוע שהטיפול של כל רופא הוא בתרופות. לילד יש הפרעה נפשית מובחנת, צריך תרופות".
מה קורה כשלא מטפלים?
"נוצרת אצל הילד פגיעה התפתחותית. עד גיל 18 הילד יצור מתפתח. אם משהו מפריע להתפתחות שלו, הוא נעצר, לא זורם, ולעתים יש גם רגרסיה. הוא פתאום חוזר לילדות. ילד בן עשר חוזר אחורה לגיל חמש".
איך יודעים שהטיפול טוב?
"רואים שהילד מתאושש, חוזר ללמוד, לפגוש חברים, להרגיש יותר טוב, יש פחות התפרצויות זעם, דיכאונות, חרדות. הטיפול הנכון בתחום הפסיכיאטריה של הילד הוא תמיד פסיכולוגי או רגשי ולפעמים מלווה גם בטיפול תרופתי".
למה כולם מפחדים מאשפוז?
"לא ברור כי רוב הטיפולים של כל רופאי הילדים הם בקהילה. קצה שבקצה של הילדים המטופלים בקהילה מגיעים לאישפוז. כמה ילדים שיש להם סכרת או אפילפסיה מגיעים לאשפוז? אחוז קטן. בשלושים השנים בהם אני רופאה, אולי שלחתי לאישפוז שמונה ילדים. במשך שלושים שנה".
איך מטפלים, אם לא באשפוז?
"ניתן לטפל בילד עם ההפרעה נפשית הכי קשה בקהילה בשני קריטריונים, האחד זה גיוס מלא של המשפחה, שמבינה ויכולה להתגייס להשגחה מתמדת. השני זה שיתוף פעולה מלא עם הפסיכיאטר. כלומר, ההורים לוקחים אחריות על מתן התרופה והילד מסכים לקבל את התרופה ושלא נשקפת סכנה לחייו או לחיי הסובבים אותו".
ד"ר גבריאלה בינדר מתגוררת בראש העין, אם לשני ילדים וסבתא לשלושה נכדים. היא עלתה מרומניה כשהיתה בת 26 אחרי שסיימה לימודי רפואת ילדים, החלה סטאז' באיכילוב ואחרי שנה בחרה להתמחות בפסיכיאטריה של הילד. "אני בת יחידה וכילדה ברומניה לא חוויתי קושי. הגעתי לארץ והתחילו הקשיים. הכי קשה היה, שלמרות שעליתי מאידיאולוגיה ציונית, בארץ חשתי דחויה כאדם. ברחוב אנשים התייחסו לא יפה למי שלא דיברה טוב את השפה. ידעתי עברית עוד ברומניה אבל זה לא אותו הדבר. ייחסו את קשיי השפה לחכמה. את השפה הרפואית דיברתי טוב אבל בעברית לא היה פשוט. היתה גם דחיה מאוד קשה כמתמחה שהיא עולה חדשה. שפת ההתמחות היא עברית. הייתי צריכה לקרוא מהר ובכל זאת הצלחתי לעבור את כל המבחנים".
הספר שכתבה "מי מפחד ממפלצת החושך?" וראה אור לאחרונה, מביא את נקודת מבטה כמטפלת בחדר הטיפולים ואת נקודת מבטם של 11 הורים ובני הנוער בהם טיפלה. "רציתי להוציא לאור את התחום הזה שנמצא עדיין בחושך. הסיפורים אמתיים של הילדים ובני הנוער שמתמודדים עם מחלות נפש אינו ידוע כלל לציבור הרחב וגם לאנשי מקצוע שמטפלים בילדים. עבודת פסיכיאטר הילדים אינה מוכרת וכל דבר שאינו מוכר, במשך שנים, נופלת עליו סטיגמה שמתבטאת בפחד לגשת לטיפול מתאים לילד אצל איש מקצוע מתאים. בישראל, פסיכיאטר ילדים זו מילה מפחידה".
אנשים מתביישים.
"כשילד הולך עם כאב גרון לרופא ילדים והוא נותן לו תרופה, כל הורה מבין שהוא צריך לקחת אותה. אבל כשהוא הולך לפסיכיאטר שמציע לו תרופה כדי שיתגבר על הבעיה שלו, ההורה חושש שהתרופה תשפיע לו על המוח. אצל נוירולוג כל התרופות משפיעות על המוח. אף הורה לא יחשוב לא לתת לילד שלו תרופה אם יש לו אפילפסיה".
אולי מפחדים שלא יגייסו את הילד לצבא, שזה יפגע בעתידו.
"בדיוק הפוך. אם לא נטפל בילד הוא יהיה יותר מסוגר, מנותק, לא יצא מהבית ובסוף באמת לא יגייסו אותו. כיום יש שינוי מאוד גדול בחשיבה של צה"ל. לא ישחררו היום משירות צבאי ילד עם דיכאון וOCD. הגישה היום היא דווקא לגייס ולמצוא תפקיד עורפי מתאים".
מאת: אנני גולן
הוספת תגובה