שמעו סיפור:
כשע', נכנס אלינו למשרד הוא בעיקר היה מזועזע ומלמל לעצמו – "הם השמידו, ריסקו, זרקו, רמסו!". הכרנו את ע' כלקוח עסקי סולידי, ולראות אותו מזועזע ובלתי ממוקד, הייתה חוויה לא שגרתית בניהול ענייניו המשפטיים-עסקיים. אבל אחרי שהוא לגם כוס מים, הוא התחיל לשטוח בפנינו סיפור בלתי ייאמן על השמדת עמלו – סחורה בשווי עתק, ללא ניד עפעף בידי רשויות המכס. ע' איש המתמחה בבניית תשתיות תקשורת, חתם על הסכמים בינלאומיים מלווים בגורמים מטעם האו"ם וקרנות עסקיות, להקים תשתית תקשורת במקום לא שגרתי – רצועת עזה. ובכן, ע' איננו פעיל חמאס, ובעידן שבו מזוודות כסף נכנסות מדי חודש לרצועת עזה, לא נפלנו מהכיסא כששמענו שגורמים עסקיים ומדיניים משקיעים כספים רבים בניסיון לבנות תשתיות אזרחיות ברצועה. העניין לא רק שלא נעשה במחתרת, אלא נעשה בפיקוח צמוד של קצין המטה השולט בכניסה של כל חפץ לרצועה מתוך מדינת ישראל, החל משרוכי נעל, קמח, כפפות גומי חד פעמיות, מזרקים להכנת חוקנים ועד למוצרי בקרת תקשורת מתוחכמים.
כאן, נכנסת לתמונה ה"גברת" שלה נקדיש את הטור – רשות המכס. המכס, מוכר לכל אזרח ישראלי שעובר בנתב"ג במסלול הירוק ומנסה להמנע ממבטיהם הבוחנים והחודרניים של אנשי הפיקוח, בחורינו המצוינים, ציונים גאים המגנים על כלכלת המדינה בגופם, תוך שהם קוראים את שפת הגוף של הנוסע שיש לו, שלא נדע, יותר משני בקבוקי וויסקי במזוודה, או סחורה אחרת שדורשת תשלום מכס. בעידן הפוסט קורונה, שבו משלוחי חבילות הפכו למנוע שמניע את כלכלת העולם, ובעיקר אפשר לקיים קשר בימי הסגר עם העולם החיצון, תשלום מכס באפליקציית הדואר, הפכה לנקודת ממשק נוספת של האזרח הקטן עם המערכת. אבל בעבור איש העסקים, שמוצריו מיוצרים כנראה בסין, או בפקיסטן, היכולת לנהל את העסק שלו, בעיקר תלויה בשער הכניסה לישראל וברשויות המכס.
ובכן בסיפורו של ע' למשל, שער הכניסה לישראל, הפך לא רק למעצור, אלא למפלצת מורכבת בהרבה. "חבילה הגיעה" כזכור למי שנולד לפני עידן האינטרנט, הייתה משחק קופסא שהגה הסטיריקן, הסופר והבמאי אפרים קישון. במשחק המשונה הזה, מעט כמו בחיי האזרח הניצב בפני הרשויות, השחקנים מנסים לשחרר חבילה ממחסני המכס, ונאלצים להביא אינספור אישורים מרשויות שונות ומשונות – תעודת נישואין של הסבתא ואישור חיסונים של הכלב, והכל בזריקת קוביות והתקדמות על הנתיב שמצוייר היה על לוח הקרטון של המשחק. ואם חשבנו שמשהו מאז שנות השישים העליזות השתנה, אז חשבנו.
ובחזרה לע' שעמד כל העת בקשר עם רשויות הצבא, עם קציני המטה לעניין הכנסת מכשירי תשתיות התקשורת, ע' קיבל יום אחד הודעה לקונית מהמכס – "השמדנו לך את הסחורה". ע' המבולבל מנסה לנשום עמוק, וניסה בדמעות כמעט להבין מדוע. לאחת פניות לא מעטות קיבל לבסוף מענה לקוני לא פחות – הסחורה שלך שהתה במחסנים שלנו יותר מ3 חודשים, ולכן אנו, רשויות המכס, זכאים להשמיד אותה, וזה בדיוק מה שעשינו.
מדוע רשות אחת של המדינה המכס, לא נועצה עם הרשות האחרת – הצבא ולהבין מתי יגיעו האישורים המיוחלים – לביורוקרטיה פתרונים. זה לא יכול שלא להתכתב באופן אירוני עם אפרים קישון המנוח, אשר בחושיו הבין את אטימותם של המנגנונים הציבוריים כשדקלם – "הימים עוברים, שנה חולפת והביורוקרטיה לעולם נשארת".
וכשנוחתים בחזרה על קרקע המציאות במאה העשרים ואחת – בכל זאת, לא עידן שבו לא ניתן לברר, להתקשר, לסמס, וכו' ובוודאי שזהו עידן שלא קשה לומר לאזרח בכל אמצעי תקשורת שמגיע לקופסא שצמודה לכף ידו – "דע לך שנשמיד, בוא טול את סחורתך", ולכן זהו המקום, שבו אנחנו, כעורכי דין התחלנו לנסות ולתהות מנין ומי העניק לעזאזל את הסמכות לאנשי המכס לרמוס את עמלו של האזרח, את רכושו, את יוזמתו, ובמקום להרים טלפון שעלותו תהיה 20 אגורות, בחרו בהשמדת סחורה ששוויה מאות אלפי שקלים.
הגענו עם התיק הזה לבית המשפט, ולשופטת שהביטה באנשי המכס שיוצגו בידי פרקליטות המחוז, ושאלה אותם אם הם מבקשים לפסול אותה, משום, ש – גילוי נאות, אמרה השופטת, היא כתבה בשעתו כשהועסקה בפרקליטות, חוות דעת שקבעה שלמכס אין סמכות להשמיד סחורה. במהלך השנים האחרונות, החקיקה השתנתה והעניקה זכות זו באופן מפורש, סמכות שלא הייתה בידה מפורשות קודם לכן. האירוע שלנו קדם לשינוי החקיקה, אבל עדיין, גם בעידן ההשמדה ההמונית ברשות ובסמכות, עדיין אנו טוענים, מנקודה מובהקת של כיבוד זכותו הבסיסית של אזרח לשלמות קניינו, כי שעה שניתן במחיר שיחת טלפון למנוע השמדה, אזי הרשות אינה רשאית לנהוג כך ולהזיק לקניינו.
אבל מסתבר שרוח זו, של אטימות הלב כלפי עמלו של האזרח, איננה רק עניינו של ע'. הוא מתחיל מהחוק: החיקוק המכונן של סמכויות המכס – פקודת המכס- מאפשרת לאנשי המכס סמכויות דרקוניות, סמכויות שרומסות זכויות אדם, ומסבות לאנשים שמניעים את הכלכלה הישראלית, בהם יבואנים, בוני התשתיות, והסוחרים המקומיים צער רב והפסדים כלכליים. אבל עיקר העניין הוא שהתנהלות המכס בסופו של יום מתגלגלת לפתחו של הצרכן ומעלה את יוקר המחייה.
כך למשל – כשהאזרח חולק על גובה וסיווג המס, ומבקש לנהל דיון משפטי או חייב לקנות את זכות העמידה שלו בדיון המשפטי וקודם כל לשלם את כל המס השנוי במחלוקת. פקודת המכס העניקה "זכות" לאזרח – לשלם את גובה המכס "תחת מחאה". "מתנה" זו שהעניק המחוקק לכאורה לאזרח, הפכה אותו לשבוי של ההליך – מה שהיה ניסיון לבוא לקראת האזרח, הפך לדיפלומט – האזרח לא יכול להציל את הסחורה שלו, אלא אם יגייס, לעתים סכומי עתק, ישלם אותם ואז ימתין שנים ארוכות לפסיקת ערכאה משפטית, אשר לא פעם תתפצל ותתנהל בכמה ערכאות – בשיטת לך ושוב – מבגץ לבית המשפט המחוזי בנתיב קפקאי, כשלא פעם – הסחורה בעבורה שילם האזרח תתבלה ותהפוך לחסרת ערך. עסקים לא מעטים התמוטטו באופן זה.
כאן, היבואן הקטן, נמצא בעמדת נחיתות איומה. אם היבואן הגדול יכול לספוג את הפקדות שווי המכס, היבואן הקטן לא יכול להרשות לעצמו לפנות לערכאות משפטיות, והמכס, מושך כתפיים – משל "ימות המלך ימות הפריץ".
ואם יש צורך בדוגמא שאין לכנותה אלא הזויה. לאחרונה נתקלנו ביבואן שייבא סחורה כשכל חטאו היה שהתווית שהודבקה לא הייתה מתאימה. תחת להתיר תיקון טכני זה כאן, על אדמת הקודש, רשויות המכס עיכבו את הסחורה וכשהיבואן פנה אליהם הסבירו לו כי עניין התוויות מצוי בידי משרד הבריאות ולכן עליו לפנות למשרד הבריאות ולקבל אישור לחלופים עומדת בפניו האפשרות כי הסחורה תושב למדינת המקור, יודבקו בה תוויות מתוקנות, ואזי תושב הסחורה אל מחסני הבונדד שבארץ הקודש.
וכל זאת מדוע?
כי רשויות המכס מצד אחד מעכבים את הטובין בשל פגמים בכפוף להנחיות משרד הבריאות אולם הם לא מטפלים במשותף באותו יבואן יוצא כי משרד הבריאות שעוסק בעולם התוכן של התוויות מחד והמכס שסמכותו לבדוק ולעכב הסחורה, לא משוחחים אחד עם השני בעניין והיבואן נשלח על ידי המכס לחפש את הפרסונה האחראית במשרד הבריאות הבעיה היא שבמשרד הבריאות לא עונים לא לטלפונים של האזרח ולא לטלפונים של עורכי הדין של האזרח. הרשות לסחר הוגן ולהגנת הצרכן, למשל, מזמן הבינה כי זו הדרך לפעול, אבל כשמדובר במכס, התשובה היא , זה לא קשור אלינו הגם שהם אלו שאמונים על אכיפת החוק, מבחינתם הפתרון הוא להחזיר את הסחורה לסין, הדבק מדבקות חדשות ותחזור אלינו, אנחנו, המכס, לא הולכים לשום מקום. על סביבה ירוקה, דלקים ומטוסים מזהמים שטסים שלא לצורך ממזרח למערב ובחזרה, עוד לא דברנו. הזוי ככל שישמע, במסגרת שיקולי עלות תועלת, במרבית המקרים ליבואן משתלם יותר להחזיר את הסחורה לחו"ל ולא להתנהל מול משרד הבריאות שלא משיב על הפניות הן הטלפוניות והן בתכתובת האלקטרונית.
אז, לסיבור האוזן, הפרויקט של ע' שלבסוף נבנה בכספי ארגונים בינלאומיים, פגש את קיצו, כשבמסגרת אחד מן המבצעים של חילופי המהלומות שבין ישראל לחמאס, הושמד מגדל תקשורת, ששירת גם את העיתונות הבינלאומית, ובו גם התשתיות שהקים ע' והיבואן עם המדבקות, בחר להחזיר את הסחורה לסין, להדביק מדבקות חדשות ולהטיסה שוב לישראל. בכל זאת, מזרח-תיכון. בזמן מלחמה, הצבא משמיד, ובזמן שלום, כנראה שזהו תפקידה הלא מוכרז של הביורוקרטיה.
הכותבים – עו"ד נאווה הנס – ממשרד עו"ד נאווה הנס – משרד בוטיק המתמחה במיסוי, ועו"ד אורון שוורץ- ממשרד שוורץ- נרקיס ושות' עוסקים בליטיגציה במשפט הפלילי והאזרחי
הוספת תגובה