בכל הקשור למין, ניכר שבעשרות השנים האחרונות, הנשים לא יכלו להרגיש מספיק 'שוויוניות' בקשר לצורכיהן המיניים, בעיקר בגלל איך שהן היו נתפסות מבחינה מינית בעיני החברה השוביניסטית, ועושה רושם שהן היו עסוקות במעין מגננה ושמירה על זהותן המתנזרת. ישנן נשים שעד היום מאמצות את התפיסה הזאת.
מושגים של "גבר לוקח", "אישה נותנת", ועוד אוצרות מילים שאינני מעלה על הכתב כאן מפאת הכבוד, היו בשורשם סוג של שוביניזם ראדיקלי. מי ש'לוקח' הוא בדרך כלל בעל עדיף על מי שנותן. הגברים היו סוג של ציידים מסמני מטרות שמי שהשכיב יותר נשים היה מוערך יותר – בין בעיניו ובין בעיני חבריו, הם היו ה"לוקחים", ואילו הנשים שהיו שוכבות עם אותם הגברים היו מקבלות הרבה פחות הערכה, בלשון המעטה, גם בעיני הנשים עצמן, ועליהן גם הודבקו הכינויים שכולנו מכירים שלא אכתוב כאן מפאת הכבוד. גם אותן נשים שרצו להנות מיחסי המין עם בן הזוג שלהן, היו צריכות לכבוש את רצונן בפניו מדי פעם, כדי לא להיראות קלות וזולות מדיי בפני הגברים שהיו להן לבני זוג.
גם אם נאמר שיש בנתינה סוג של כוח, שהרי בעל המאה הוא בעל הדעה ובקונוטציות מסוימות הנותן נמצא בעליונות על הצד המקבל, עדיין המושגים הללו מרמזים על סוג של היררכיה, ואם הנתינה היא מושג רצוני התלוי בבחירתי, ובקונוטציה של פרס, כל התפיסה המעוותת הזאת שאישה ששוכבת עם בן הזוג שלה היא בעצם נותנת לו סוג של פרס, היא שוביניזם צרוף לא פחות, או אם תרצו לצד השני, פמיניזם קיצוני של נשים שבעצם רוצות לשלוט בגברים ובקשר שלהן, דרך תמחור יחסי המין – יגיע לך – תקבל! לא יגיע לך – תתפוצץ!
אלו מסוג הדברים שלא מקדמים באמת את השוויון, כי ההיבט הטהור של השוויון הוא הדדיות על מנת לעשות טוב בעולם בשביל כולם. כל אישה צריכה לשאול את עצמה – ומה עם מה שמגיע לי? האם אני רק מדפיסה כרטיס ולי אין את הזכות להנות ולהביא לידי ביטוי את הנקודות הקסומות בווגינה שלי, אותן יצר לי הבורא בשביל להנות? ומה עם הזכות שלי להרגיש נאהבת? כשיש לי בן זוג בחיי, האם התפקיד שלי הוא רק לספק אותו? האם אני לא בעצם לוקחת ממנו את מה שמגיע לי וממש לא נותנת וממציאה את עצמי כמו חפץ?
אלו מסוג השאלות שהתשובות עליהן צריכות לעורר את הנשים כיום לפעול למען עצמן בקשר, לדבר על מה שחסר להן מבחינה מינית עם בן הזוג, אבל הכי חשוב – לא להרגיש בכך לא נוח, כי אם אנחנו מרגישות לא בנוח, אנחנו בעצם מאדירות ומשמרות את השוביניזם הקיצוני ולא באמת נותנות דרור לחשקים, לרצונות ולרגשות שלנו, הנמצאים בנו מעצם היותנו נשים.
בעידן המתקדם שלנו, יום האישה, שמסמל סוג של שחרור, מכוון לכל סוגי השחרור, הכוללים גם מתן זכויות. הזכויות של אישה למיניות בקשר הוא דבר שהיא זכאית לו גם מדין תורה. מצוות עונה היא חובה לגבר ולא רשות. יוצא בעצם שלפי המקורות שלנו אדרבה, הגבר הוא זה הנותן והאישה היא הלוקחת על פי דין. אך כמובן שכל זה בלשון מושאלת, משום שבסופו של דבר יחסי המין שבין בני זוג, הם לא לקיחה, נתינה, פרסים ומתנות. אלא הם חיבור אמיתי, הקרוב ביותר שיכול להיות בין בני זוג אוהבים. ברגע שאתם מרגישים בלב שיחסי המין ביניכם הופכים לסוג של סחר, הרי שמדובר בנורת אזהרה בוהקת שהיחסים שלכם צריכים בחינה מחדש ושדרוג, ויפה שעה אחת קודם.
הוספת תגובה