עמוד הבית » להיות הלום קרב או פצוע מחלים – זה אומר הרבה לילות בלי שינה רצופה.

להיות הלום קרב או פצוע מחלים – זה אומר הרבה לילות בלי שינה רצופה.

צילום:pixabay
הימים הנוראים: לנוכח פני המוות – האמת יוצאת לאור. לכן כל כך קשה לנו עם מי שחזר מהתופת שבני אדם המציאו שנקראת מלחמה. רק היינו ביום השואה והצלקות המדממות טרם הגלידו. וכבר אנחנו ביום הזיכרון.

ההצפה הרגשית והעומס הנפשי המתלווה לימים אלה, כבד מאד אמנם, אך לא מתקרב אפילו למה שהגיבורים האלה עברו בזמן שזה קרה וכל יום מאז, בו הם עוברים הכל מחדש. כאילו הזמן עצר מלכת והם נידונים לחזור שוב ושוב על אותו ניסיון נורא. לעיתים אלה ימים ספורים ולעיתים מקבץ גדול ולעיתים שנים כמו בזמן השואה. כך או כך הזמן מאבד משמעות. לעיתים רגעים אחדים מטורפים במיוחד, נראים ומרגישים כמו נצח, משנים את החיים, בדרך שבה הם לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו. הלילות השקטים בהם השינה הרצופה, המבורכת, עוטפת הכל בשלווה אלוהית – השאירה מאחוריה פס והלכה ללא שוב. נדודי שינה, מחשבות טורדניות וזיכרונות מעיקים, מראות, ריחות וקולות לא מאפשרים בריחה ומנוח.

הדחקה או הכחשה?

כדי שהעולם "יחזור למסלולו" – הם נדרשים לרדת מהפסים. למה הכוונה? מלחמה זה אחד הביטויים הכי לא שפויים, מעשה ידי אדם. אבל העולם לא עוצר מלכת לנוכח הזוועות. איך זה יתכן? כל מי שעבר בתופת הזו אומר בפה מלא – זוהי אי שפיות קיצונית ומיותרת והמחירים הם לא רק אלה שמסרו את חייהם ונעוריהם ולא חזרו משדה הקרב אלא גם אלה שחזרו בגופם אך השאירו את כל היקר להם בשדה הקרב, את נשמתם. הם לא חזרו הביתה בשלום. הם פשוט עדיין לא חזרו. הם נשארו שם. נטושים להילחם יום יום בשדה הקרב – לבדם. מנגנוני ההגנה שלנו כגון הדחקה או הכחשה – פועלים העוצמה. אנחנו בוחרים לא ראות, לא לשמוע, לא להרגיש ולמעשה להפוך אותם לשקופים. העיקר שהחיים ימשכו "כרגיל". זה הם לא בסדר. זה הם מקולקלים ואנחנו לא יכולים לעזור, אז אנחנו נאלמים ונעלמים.

צילום: pixabay

74 שנים של שקיפות:

לקחו להם כדי להשמיע קול ולבקש, שמופעי זיקוקי די נור וריח אבק השריפה, ביום העצמאות – מעוררים את הטראומה ושאולי לא עושים שום טוב – יופסקו. שריח הבשר החרוך במנגלים, אולי לא באמת משמח את מי שחזר משם. איזו אירוניה חסרת רגישות בכלל, קושרת בין יום העצמאות למנגלים? סליחה אם אני אחשב כמשביתת שמחות. זו רק האמת שלי. תודה שביקשתם שיתחשבו בכם. תודה שיש מי שהקשיב לכם. הרי בין יום הזיכרון ליום העצמאות מפרידה שניה אחת! סליחה שלא חשבנו על זה קודם בעצמנו. תודה למי שהחליט שאותם גיבורים לא יהיו יותר שקופים – שהאמירה שלהם חשובה ומשמעותית, כי בזכותם ובזכות חבריהם אנחנו בכלל יכולים לשמוח שיש לנו מדינה. פעם בכלל לא היו מנגלים ביום העצמאות. היתה שמחה אמיתית של ריקודים ברחובות. מעגלים מעגלים של רוקדים ושמחה מתפרצת של עצמאות. רק לידיעה. נחזור לענייננו.

צילום:pixabay

האם אפשר לחזור לשינה רצופה אחרי טראומות מלחמה (או אחרות)?

כן. זו דרך מורכבת אך אפשרית. היא כוללת עבודה על מחשבות, רגשות, ניטרול מרעומים של שדות מוקשים פנימיים. זיהוי החיווט הפנימי והרכבתו מחדש ובדרך תקינה. כמו אותם אנשים ביפן שכאשר נשברת קערה הם מחברים מחדש את החלקים בעזרת זהב. הקערה לא תהיה כמו המקורית. היא תהיה יקרה, איכותית וזוהרת יותר דווקא בזכות אותם שברים. זהו תהליך של אלכימיה אישית בה יש שימוש באנרגיה העוצמתית של ההרס והתמרתה לבניה חדשה.

התחלת הדרך בחזרה לשינה רצופה – שהופכת לאבן בוחן בהצלחה של כל התהליך – היא לכתוב עכשיו מייל עם שם וטלפון לדוא"ל: Goldensleep21@gmail.com ואתקשר אליכם לתאם שיחה אישית.

זוקפת קומה, עומדת לכבודכם ולצדיכם כדי שתוכלו לחזור. כולנו אתכם. לעולם שוב לא תהיו שקופים או לבד. בואו הביתה בשלום.